היום השלישי- Sixt-Fer-à-Cheval ומעבר לשאמוני

היום עוזבים את אנסי בדרכנו ל 6 לילות לינה בשאמוני. במקור הכוונה היתה לעשות במעבר את דרך האלפים הגבוהים שקראתי הרבה בשבחיה, אבל מזג האויר לא משתף פעולה. התחזית גשם. אבל בניגוד לימים הקודמים בהם התחזית טענה גשם והשמיים היו כחולים הפעם השמיים אפורים ובלילה ירד גשם בלי הפסקה.
אני חושבת על הקרקס הקרחוני Sixt-Fer-à-Cheval בתור אלטרנטיבה , מפלים לא דורשים שמיים כחולים בד"כ. אבל המבול בלילה גורם לי לתהות אם זה אפשרי (וגם זכרון הטיול במבול מאתמול לא מעורר חשק עז).
בבוקר קצת מעונן חלקית , התחזית קצת פחות פסימית ואני מחליטה ללכת על הקרקס הקרחוני.
אבל קודם נפרדים מאנסי, מחפשים את הפטיסרי של אומן הקינוחים פיליפ ריגולו (Philippe Rigollot)  בכתובת Place Georges Volland 1
ובדרך נתקלים בשוק של אנסי שבכל מקום אפשרי היה כתוב שפעיל בשבת ושלישי  והנה גם בשישי. השוק שופע דוכני אוכל מפתים (בעיקר פירות אבל גם בשר, מאפים, גבינות וכו)
קנינו ערמת דובדבנים בגודל של תפוחים קטנים כל אחד, מקרונים ופאי תותים אצל פיליפ ריגולו.
הדובדבנים היו מדהימים , המאפים היו טעימים מאוד אבל לא משהו יוצא דופן.

 

מעמיסים את הטרולי על הרכב ואנחנו יוצאים לכיוון Sixt-Fer-à-Cheval . כשעה נסיעה (אם אני זוכרת נכון).
גשם לא יורד. ומידי פעם יש חורים כחולים בשמיים. תקווה של ממש.
מגיעים לשמורה, משלמים 11 יורו לכניסה לרכב וחונים בחניון הקרוב ביותר מסלולים P1
ליד החניונים מקום מסודר שכולל שרותים ו 2 מסעדות (אלא מה).
בכניסה למסלול עצמו עומד דוכן (סטייל החברה להגנת הטבע) ומחלק מפות.

השמורה היא בעצם עמק גדול מרשים ומאוד ירוק שמההרים בכל פינה נופלים אליו מפלים בגדלים שונים.
מאוד יפה ומרשים בתנאי שיש מים (כשאנחנו היינו היו). הבנתי שבהמשך הקייץ כבר אין כמעט מים, ולדעתי אז השמורה תהיה הרבה פחות מעניינת.

בלימוד המסלולים בשמורה הזאת עשיתי עבודה חפיפניקית. מישהו כתב בבאיזה בלוג " כולם עושים את המסלול האדום" והלכתי עם זה וזהו.
תחילת המסלול עוברת דרך אגם חמוד ודרך יער חלק מהזמן  מישורית ( פחות או יותר) וקלה. רואים את הנוף מסביב ואת המפלים שנופלים מההרים , וגם את הנהר. יופי של טיול.

 

ואז מגיעים למסעדה שממנה המסלול מתפצל לאדום לכתום ( לאורך הנהר ) ויש עוד כמה.

אנחנו כמובן הולכים לאדום מכיוון שזה מה שאני זוכרת שצריך.

הכניסה לאדום לא נוחה ולא ברורה מן שביל זעיר שמאלה בתוך האחו. מהר מאוד אנחנו די לבד מטפסים ומטפסים אני כבר די סחוטה ואז המסלול נהיה לא ברור , מתפצל בלי שילוט, בודקים כל מיני כיוונים וזה ניראה די DEAD END.
בעודנו יושבים ותוהים…מה עושים עכשיו? מגיעים 3 מטיילים צעירים קופצים מעל הנהר ומעל הסלעי ענק ומתחילים לטפס כמו עיזי הרים על צלע ההר….זה המסלול האדום? סליחה ? מה לי ולטיפוס הרים הזה.
אנחנו יושבים ובוהים בהם מתרחקים במהירות גבוהה על צלע ההר, ברור לי שזה לא בא בחשבון.
חוזרים למפה וחוזרים לרשימות.
בעצם היינו צריכים ללכת עם הכתום עד לנקודת התצפית LE FOND DE LA COMBE שבאמת ניתן להגיע אליה מהמסלול האדום האתגרי אבל גם מהכתום המתון יותר.
חוזרים חזרה לנקודות המיפגש של המסלולים (בירידה זה די מהיר וקל) וממשיכים למסלול הכתום.תחילתו מישורית ונעימה עם נופים נהדרים להרים ולמפלים, בכל פינה נתקלים במפל אחר ובמראה נהדר של העמק.

שיא קטן זה מפל שממש על הדרך ( לא זוכרת את שמו) שמרסס את כל האויר במים ומרהיב ביופיו.

 

בהמשך הדרך לאט לאט מתחיל שוב טיפוס, אני כבר די סחוטה מהמסלול הכושל האדום ולמרות שלא מדובר במשהו קשה במיוחד אני מתקשה בטיפוס (איבדנו בקבוק מים אחד במסלול האדום ומראש לקחנו מעט מידי ואנחנו ממש במשמעת מים מה שמקשה עוד יותר כי למרות העננים חם מאוד) עד כדי כך שלמרבה המבוכה אני מוותרת על ההגעה לסוף המסלול. נשארת לי לנוח בדרך כשתומר מסיים את הטיפוס כדי לראות את הנוף למעלה.
מהגבהים ( שגם אני הגעתי אליהם) רואים את העמק כולו נפרש, עם המפלים המרהיבים. מקסים ממש.

הדרך חזרה (בניגוד מוחלט לשיר "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה") כמובן מהירה וקלה יותר…הרי היא בירידה. כשאנחנו מגיעים למסעדה באמצע הדרך אנחנו מתנפלים על שתיה קרה וקצת מתאוששים מהצמא.
עוד שעה הליכה ואנחנו חזרה באוטו.
רגע לפני הנסיעה לשאמוני עושים עוד עצירה במפל מפורסם בסמוך לשמורה Cascade du Rouget , מגיעים אליו מהעיירה הצמודה בעזרת ה GPS. לא להתרגש מתיירים שחונים רחוק והולכים ברגל (כי לנו אין כוח הרי), אפשר להגיע עם האוטו עד המפל עצמו. אומנם עוד מפל אבל הוא גבוה ומרשים ויפה. שווה. (התמונות קלטו יפה את כמות הרסס האויר)

מכאן אנחנו בדרך לשאמוני. שעה+ נסיעה.
רבע השעה לפני היעד מתקשרים לחברת ההשכרה (של הדירה) והם מבטיחים שיחכו לנו בדירה.
ההגעה לשאמוני מרשימה מאוד. לפתע רואים את המון בלאן מתנוסס במלוא הדרו. אומנם בשבוע שהיינו שם מתרגלים, אבל בפעם הראשונה זו חתיכת אטרקציה מהממת לראות את הר השלג הענק הזה מתנוסס מעל העיירה.
הדירה מקסימה, מתוקה מרווחת נקיה. כל מה שרציתי ועוד.
המיקום שלה מהמם דקה הליכה ממרכז העיר. וממולה ( במרחק 100 מטר) הרכבל שממנו עולים לאדמ.
אנחנו מקבלים מהסוכנת הנחמדה בר קוד לסריקה עם שפע של המלצות על מסעדות ופעילויות בעיירה.
מוצאים את החניון (הלא צמוד לדירה כאמור) נפרדים מהאוטו ואחרי מנוחה קצרה יוצאים לתור אחרי מסעדה איטלקית מומלצת שהיתה לא רעה (ולא רשמתי את שמה לצערי). 
עוד יום מתיש ונהדר ביופיו הסתיים.

כתיבת תגובה