היום ה 16 - הר הגעש HALEAKALA
סיימנו לנוח וחוזרים לטייל.
היום יוקדש להר הגעש הכבוי HALEAKALA. ההיילייט בהר הוא צפיה בזריחה או בשקיעה.
כמות האנשים שיכולה להגיע לזריחה מוגבלת, ומוכרים כרטיסים במיוחד לכך. בשקיעה הכניסה חופשית ( למעט כניסה לפארק ).
האמת לא מצליחה להבין את ההגיון….אבל לא שואלים אותי.
לקום ב 1 בלילה ולנהוג בחושך להר גדול עלי, מראש לא ניסיתי לקנות כרטיסים לזריחה ובחרתי בשקיעה.
בנוסף מתכננת ליום הזה מסלול על ההר בשם SLIDING SANDS שלא קראתי הרבה עליו חוץ מזה שהוא יפה וקליל.
אבל תחילה בדרך להר אנחנו עוצרים ב IAO VALLEY STATE PARK שפחות או יותר בדרך מהמלון שלנו להר.
מדובר בעמק ירוק ירוק, עם מסלולי הליכה קצרים, מאוד המוני, המסלולים מאוד מסודרים ( במילים אחרות סלולים ושום דבר לא מרגיש טבעי )
האטרקציה העיקרית היא הר ארוך ודקיק שניקרא NEEDLE שהוא ,תכלס, פחות מרשים מאשר בתמונות שראיתי
העמק יפה וירוק. היינו שם שעה ומיצינו.
משם הדרך ארוכה ארוכה להר. מצטיידים בלחם בננות (איך לא) ומתחילים לטפס.
מזג האויר מעונן , מידי פעם מתבהר ושוב מעונן.
אני תוהה מה ניראה מראש ההר ובכלל לא מבינה את הקונספט של מה שמצפה לי.
בצידי הדרך רועות המוני פרות…..בשלב הזה אני לא מבינה את גודל הצרה שמצפה איתם….. הן סתם פרות שרועות בדשא.
פה ושם מתבהר ורואים נוף למטה, והוא מרשים ומקסים.
בשלב מסוים מגיעים לגובה העננים. זה נהיה די סיוט כי פשוט לא רואים כלום כלום כלום. הכביש צר ומפותל ומטפס גבוה גבוה.
זה די מפחיד. שונאת לנהוג במצב כזה.
אבל הקטעים הללו עוברים יחסית במהירות ופתאום אני קולטת שאנחנו ממש מעל העננים כמו במטוס.
אבל אפשר להיות בחוץ ולראות.
זה ממש מגניב, חוויה מיוחדת ודי חזקה
אחרי נסיעה מאוד מאוד ארוכה, וטיפוס (של האוטו) מאוד מאוד ארוך, אנחנו מגיעים לראש ההר. הגובה הוא 10,000 רגל (ויש קליטה). חונים במגרש התחתון ויוצאים למסלול.
מהר מאוד, אחרי שני צעדים, מרגישים את דלילות האוויר. ממש נכנס פחות חמצן לריאות, וממש מרגישים את זה.
הכי דחוף לתת משאף לילדה האסתמטית.
המסלול של SLIDING SANDS הוא מסלול הלוך וחזור; יורדים כמה שרוצים ואחר כך עולים.
הירידה והעלייה לא מאוד תלולות, אבל באוויר דליל זה הופך להיות ממש לא קליל כמו שכתבו.
אבל המראות… וואו, מטורף. לא קראתי בשום מקום על הצבעים המדהימים, אף פעם לא ראיתי נוף כזה ואף פעם לא ראיתי צבעים כאלה בטבע, והיופי הזה משכיח את הקושי לנשום. פשוט מטורף.
מסלול מדהים, אסור להחמיץ אותו.
אחרי המסלול – השקיעה.
עדיין די מוקדם ויש הרבה זמן.
אנחנו עולים למגרש העליון (2 דקות ברכב, אפשר גם 15-10 דקות ברגל אם מגיעים מאוחר ואין חנייה).
קצת נחים, קצת מנשנשים.
הזמן עובר. לקראת השקיעה יוצאים מהאוטו ותופסים עמדה על קצה הצוק.
לידנו עוד עשרות אנשים שמחכים איתנו לשקיעה.
אנחנו מוציאים את כיסאות הים שנתנו לנו במלון (ונמצאים קבוע באוטו), מתחפרים עמוק בפליזים וצופים.
סביבנו יש אנשים מאורגנים יותר: עטופים בשמיכות צמר עבות, עם תרמוס קפה, ויש כאלה שגם עם ארוחת פיקניק.
הרבה זוגות מחזיקים ידיים ואווירה רומנטית משהו מסביב.
השמש השוקעת לתוך העננים, כמו במטוס, יפהפייה. למרות שנהיה קפוא אף אחד לא זז. מראות די מרגשים, שונים, כאלה שלא ראינו אף פעם.
כשהשמש נעלמת הקהל מוחא כפיים, כמו לטייס אל על שנוחת בשלום. כל הכבוד לשמש.
נשאר רק לחזור למלון… אנחנו יוצאים מיד עם היעלמות השמש כדי לנצל כמה שיותר דקות אור.
אבל מהר מהר מחשיך.
זוכרים את הדרך הצרה צרה, מפותלת, לפרקים על שפת הצוק (לא ממש שפת תהום אבל קצת).
והקטעים של הערפל שלא רואים כלום.
עכשיו תוסיפו חושך מצריים ונהגת קצת פחדנית.
ותקבלו את ראש הנחש זוחל לו במורד הכביש כשמאות מכוניות (בחיי) מאחוריי בסנייק אינסופי.
מדי פעם אני עוצרת בצד ונותנת לכמה מכוניות לעבור, אבל מגלה שגם מאחוריי שמחים לזחול. לפחות חלק מהמכוניות. ואני לא האשמה היחידה בסנייק האינסופי שמזדחל מההר.
ואם לא היו מספיקים הפיתול, הגובה, הערפל והחושך… קבלו את ההיילייט: הפרות.
פתאום באמצע הדרך – פרה. ועוד אחת ועוד אחת…
וככה במהלך חצי שעה של הירידה, הפרות מהאחו נדדו לכביש.
מקום תיירותי עמוס, ירידה בחושך מצריים מההר.
אי אפשר היה לשים לפרות גדר שלא ירדו לכביש? בחיי שאני לא מצליחה להבין את הטמטום הזה.
קשה לי הירידה, הגענו בשלום.
ארוחת ערב… עוצרת ב-DRIVE THROUGH של מקדונלד'ס קרוב למלון. לראשונה בטיול גם אני מזמינה במקדונלד'ס כי אין לי אנרגיה אפילו להכין לעצמי משהו קל.
עוד יום מעייף, ייחודי ומהמם הסתיים