היום השישי - בעיקר קוטור

התחזית להיום מעונן חלקית ואני מניחה שאם אמרו גשם והיה מעונן חלקית, אז מעונן חלקית יהפוך להיות ליום יפה.
מתכננים לנסוע לקוטור להסתובב מעט בעיר ולטפס על המבצר מעל העיר.
וקודם לכן לנסות לצאת לשייט לאי המלאכותי הגברת שעל הסלעים.
אבל תחילה ארוחת בוקר, מוצאים המלצה ברשת על מקום לארוחת בוקר, מצאתי חניה בסמוך ויש מכשול על הקרקע, תומר יוצא להזיז אותו…… וצרחות אימים.
הילד טרק את הדלת של האוטו על הציפורן, הציפורן כבר שחורה לגמרי והילד מתפתל מכאבים. 
אני נכנסת למסעדה סמוכה ,די היסטרית, ומבקשת בפנטומימה קרח. הוא נכנס בעקבותי והם מבינים מייד.
אנחנו יושבים שם כשעה עם מלאי קרח מתחדש כאבים נוראים וחוסר אונים נורא. טיפות אופטלגין וערמות קרח מצליחות להרגיע אותו מעט, אבל הכאבים עדיין חזקים.
מתכתבת עם רופא הילדים מהבית,שממליץ שרופא יראה שאין שבר.
טלפונים לביטוח ( ושוב התיזה שלי שחייבים גם יכולת התקשרות ולא רק חבילת גלישה – מוכיחה את עצמה) , מיון/מרפאת חרום ,סיפור ארוך שבסופו אנחנו מגיעים לרופא צעיר וחביב ואומר שאין שבר ואין מה לעשות (בדיעבד דווקא היה , הוא היה צריך לנקז את הדם מתחת לציפורן אבל הוא לא עשה את זה ולכן הציפורן תנשור בסופו של דבר).

מה שהוא כן היציע זו זריקת וולטרן אני מתרוצצת בין בתי מרקחת עד שמוצאת אחד שיש בו את הזריקה, ואחרי שהילד קיבל אותה, תוך כ 10 דקות נעלמו הכאבים כבמטה קסם.
אני לא יכולה להסביר את הרגשת ההקלה. באמת קשה לתאר.
המיפגש עם המערכת הרפואית המונטנגרית לא פשוט, אף אחד חוץ מהרופא לא יודע מילה באנגלית ובסופו של דבר רק אחד מהחולים בתור שידע אנגלית הציל אותנו ע"י תרגום.
היעילות היתה לא רעה, לא חיכינו הרבה מידי.
המחיר היה מצחיק ( 23 יורו לטיפול ו 0.68 בבית המרקחת לזריקה ).
פעם ראשונה שאני נזקקת לרופא בחו"ל, אומנם לא תאונה קשה או מסוכנת אבל הארוע היה טר1אומתי ולא קל.

סיומה של הטראומה בצהריים ועם חלוף הכאבים חזר הרעב ואנחנו הולכים לבקשת הילד לאותה מסעדה שביקרנו בה שלשום בערב לארוחת צהריים חביבה.
מכיוון שהכאבים חלפו לגמרי יש נכונות לחזור לטייל
על השייט ויתרנו ונסענו לקוטור.
חנינו בחניה בתשלום , ויצאנו לשוטט בעיר העתיקה החמודה. מלאה סמטאות צרים בתי קפה וחנויות מזכרות למינהן.
ראינו לא מעט אנשים שלקחו מלון בתוך בעיר העתיקה , נגררים עם המזוודות ( מכוניות לא נכנסות לעיר) בסמטאות שהריצפה מורכבת מאבנים בגבהים שונים ושום מזוודה לא נוסעת בהם. ולא קנאתי בהם, שמחתי שהחלטתי להמנע ממלון בלי חניה צמודה

לאחר שמיצינו את העיר העתיקה אנחנו מחפשים את העליה למבצר (בגדול זה בקצה העיר, כדאי לשאול כי אחרת מתברברים כמו שקרה לנו שטיפסנו לכל מיני מקומות לא רלוונטים שהיו בסופו של דבר ללא מוצא ).
העליה  היא אין סופית עם מליון מדרגות. (קראתי גירסה של 1500 וגירסה של 4000 אין לי מושג מה נכון)
יש הרבה נקודות עצירה ותצפיות יפות לאורך כל הדרך.
העלות 8 יורו לאדם.
הנוף של המפרץ מקסים למרות שאין כל כך שמיים כחולים אלא מעוננים) ובכל שלב רואים אותו יותר ויותר מגבוה.
אני מאוד נהנית וממש חושבת להגיע לסוף (יכול להיות שזה היה מדע בדיוני) אבל אין לי שותפים.
ילדה מספר אחד נזכרת שהיתה חולה ואין לה כוח לטפס (בדיעבד כנראה שהיתה לה קורונה והטיעון סופר לגיטימי), ילד מספר 2 קצת כואב לו ובעיקר עדיין בטראומה וגם הטיעון הזה סופר גיטימי.
הם מאפסנים את עצמם על ספסל ואני מטפסת עוד איזה חצי שעה לבד. עד שנכנעת וחוזרת אליהם. בדרך אני פוגשת את הילד שבא לחפש אותי וטיפס בכמה דקות בקלילות  את מה שטיפסתי במאמץ רב בחצי שעה. לפעמים קשה להאמין שלא מזמן הייתי מחפשת מסלולים לפי היכולות שלהם, והיום איפה אני ואיפה הם….
לסיכום למרות הטיפוס, העליה יפהפיה ומומלצת. וגם למי עליות ממש קשות אפשר להסתפק בחלק מהעליה וזה עדיין מתגמל ביותר.

 

אנחנו מסיימים בקוטור לפנות ערב, יש עוד שעה נסיעה הביתה.
כולנו תשושים כל אחד מסיבותיו.
חוזרים הביתה , ומחפשים ברשימות המלצה למסעדה להערב. 
המסעדה שמצאנו שמה porto , ממוקמת על קו המיים (עם חניה צמודה, אומנם בתשלום אבל מדובר ביורו לשעה או משהו דומה). המסעדה מצויינת, אוכל טעים, אוירה נעימה ומחירים לא גבוהים. 
מחר היום האחרון שלנו במונטנגרו

כתיבת תגובה