היום האחרון שלנו בקאוואי מתחיל בפישול רציני.
התוכנית שלי היא החלק הראשון של הטרק לצוקי נא פאלי – מסלול הליכה של כ-20 ק״מ שנקרא Kalalau Trail.
כדי לעשות את המסלול כולו דרושה לינת שטח וצריך PERMIT מיוחד.
הפורומים התעסקו בלי סוף בדיון למה כן צריך PERMIT ולמה לא, ואני הבנתי שלחלק הראשון אין צורך.
מתברר שאכן אין צורך ב-PERMIT, אבל יש צורך בהזמנה.
בקיצור, פספסתי והתוכנית התאדתה… מבאס מאוד.

בסוף היום הזה אנחנו טסים ל-SF. בחרתי בטיסת לילה שיוצאת ב-22:00 מקאוואי ונוחתת ב-6:00 ב-SF.
זה נראה לי רעיון טוב, מבלי שחשבתי על ההשלכות של לטייל יום שלם (וללכת לים) מבלי שיש היכן להתקלח לפני הטיסה.

היום הזה בגדול הוא יום מבוזבז. אני מנסה לאתר מסלול אחר, אבל אחרי קילומטר הליכה אנחנו מבינים שהתיאורים היו מוגזמים ומדובר במסלול יער לא מלהיב, וחוזרים על עקבותינו.
חזרנו לחוף מאתמול בערב, Poipu, הפעם בשעות היום לשחייה כיפית. לידנו שחה צב ענק ואחר כך עוד אחד. די מדהים.
זה חוף טוב לשנירקול ורבים משנרקלים לידנו, ובכלל בקאוואי המים פחות קרים מאשר במאווי.
התרחצנו במקלחות החוף, החלפנו בגדים ברכב… שרדנו כדי לספר.
סוף סוף טעמנו את הממתק המסורתי של קרח שעליו שופכים מיץ מתוק וצבעוני. חשבתי שזה סתם גועל, אבל למרבה ההפתעה זה היה דווקא די טעים (שמתי לכם תמונה של היצירה).
משם גם חזרנו למסעדה המדהימה מאתמול עם הסושי בוריטו, ונסענו לצפון האי לצפות בנופים ובמפלים שונים (WAILUA FALLS ועוד מפלים שאני לא מוצאת את שמם). המפלים יפים, אבל נקודות התצפית אליהם רחוקות מאוד ושדה הראייה לא טוב, והם פחות מרשימים.

מבאס אותי רצח היום המבוזבז, למרות שהיו בו קטעים חביבים, כי הוא היה אמור להיות מדהים.
הטיסה חלקה, אני נרדמת (עם כדור שינה) דקה מההמראה ומתעוררת מהבום של הגלגלים בקרקע.
ביי ביי הוואי, אהבנו אותך מאוד. אני לא בטוחה שאחזור (לא כי לא אהבתי, אלא כי ההגעה קשה מאוד ואין לי הרגשה של "חייבים עוד" – בניגוד לאלסקה).
נשארו לנו 5 ימים ב-SF (התכוונתי לפחות, אבל טיסת אל על נדחתה והאריכה לנו את השהות ב-SF).