שדה התעופה באנקורג' קטן ונוח. הצלחתי בדרך לא דרך לדחוס את כל הציוד שלנו בשתי מזוודות במשקל המדויק של 52-50 פאונד.
ב-GATE יש תור לדיילת שאחראית על SAFE TRAVEL להוואי.
מתברר שכל המידע והבדיקות שהעלינו לאתר של הוואי כבר נבדקו ואושרו, ואנחנו מקבלים שלושה צמידים (סטייל בית חולים כזה) שיאפשרו לנו כניסה מיידית ללא ביקורת בהוואי.
רגע של אושר. הצלחתי לעמוד בצורה נכונה בכל הפרוצדורות האינסופיות שלהם, והכול תקין.
הטיסה חצי ריקה, כמו הטיסות שאני זוכרת מסוף המאה הקודמת, ואנחנו מתפרסים על יותר מקומות. המטוס מרווח, המון מקום לרגליים.
שקיעה מטמטמת כמו כאלה שניתן לראות רק מהמטוס – אדומה אש… כל כך יפה.
שש שעות ומגיעים להוואי. הנחיתה סיוטית; יש המון רוח, המטוס מיטלטל ועושה צניחות קטנות שנשמתי פורחת (אל תספרו לאף אחד, אבל הייתה גם צרחה אחת או שתיים מצדי). הילדון שלי מחזיק לי את היד ומבטיח לי שזה כלום. מתי בדיוק התינוק שלי הפך להיות הגבר שמרגיע אותי…
הבת שלי, שיושבת בנפרד על שלישיית מושבים משלה, מספרת לי אחר כך שהיא חשבה שאולי נתרסק והיא אפילו לא ישבה לידנו.
באמת לא היה כיף, וזה גם לקח איזה רבע שעה…
אבל לא התרסקנו, במקום זה נחתנו בהוואי.
יוצאים מהמטוס – אין מזגן. בכלל, נראה כמו איזה שדה תעופה בעולם השלישי (או הרביעי), מזכיר מעט את זה של קוסמוי.
וחם…
הצמידים מעבירים אותנו בלי שום עיכובים דרך הביקורות (חיילים במדים שנראים מאוד נוקשים, עם סבר פנים חמורות, סורקים אותנו… לא כל כך נעים, מרגיש כמו איזה מדינה דיקטטורית בעולם השלישי ולא ארה"ב).
מגיעים להשכרת רכב, נותנים לנו לבחור איזה רכב שנרצה משורה ארוכה של רכבים.
לקחנו ניסאן סנטרה חביבה, ואנחנו בדרך ל-RESORT שלנו בקיאהי.
הלינה שלנו לשישה לילות היא ב-ASTON MAUI HILL, זה RESORT של דירות נופש. הוא לא מתהדר בהמון כוכבים ולכן מחיריו (יחסית, יחסית) פחות גבוהים: 2,500 דולר לשישה לילות.
קיבלנו דירה גדולה – חדר שינה, סלון ענק, מטבח מעולה, פינת אוכל יפה ומרפסת ענקית צופה לים (להיט).
הדירה מיושנת אבל נוחה.
החיסרון העיקרי הוא מזגני חלון שנראים כמו משנות ה-70 של המאה הקודמת ועושים רעש מחריד, אבל מקררים (בלילה ישנתי עם אטמי אוזניים… האטמים פחות מפריעים לי והרעש מפריע מאוד).
ה-WIFI מצוין (בכל מקום בטיול היה ככה).
בדיעבד היינו צריכים לשכור דירה לא ב-RESORT, וזה היה יוצא זול בהרבה; לא עשינו שום שימוש במתקני המקום (מי צריך בריכה כשיש את הים…).
מקבל את פנינו סל פירות ענקי ומפנק.
מאוחר, יום ארוך ארוך, ואנחנו נופלים לישון.
יש המון אושר סביב אצל שלושתנו, שאנחנו בהוואי. של כולנו. השינוי החד מאלסקה די מתאים.
חשוב חשוב – אם אתם בהוואי בקיץ, חייבים מזגן. זה לא משהו שאפשר להתפשר עליו.

ולפני שאמשיך ליום הבא, קצת על האיים. יש ארבעה איים מרכזיים בהוואי:

אואהו (Oʻahu): מכונה "מקום המפגש", זהו האי המאוכלס ביותר שבו נמצאת הבירה הונולולו – שילוב של עיר תוססת, גלישת גלים וחופים אייקוניים.

מאווי (Maui): "אי העמק", מפורסם בזכות כביש האנה המפותל, הר הגעש הרדום האליאקלה וחופים שנראים כאילו נלקחו מגלויה.

האי הגדול (Hawaiʻi Island): האי הגדול והצעיר מכולם, שבו אפשר לראות לבה זורמת בזמן אמת בפארק הלאומי להרי געש ופסגות מושלגות (תלוי מתי מגיעים).

קאוואי (Kauaʻi): "אי הגנים", האי העתיק והירוק ביותר, המציע נופים דרמטיים של צוקי נא פאלי וקניון ווימיאה העמוק.

בזמן שעמד לרשותי לא יכולתי לבקר בכולם והייתי צריכה לבחור שניים. מאווי היה ב-DEFAULT בגלל הטבע שבו, ובנוסף בחרתי בקאוואי כי התמונות שראיתי ממנו הקסימו אותי. האמת שלא חקרתי מספיק את השניים האחרים, כנראה שבכל האיים היה אפשר ליהנות מאוד.