היום מתוכננת הדרך ל-Hana.

Hana היא עיירה רדומה ומשמימה במזרח האי, אבל הדרך אליה מצפון האי יפה מאוד, רצופה מפלים, תצפיות ומסלולים יפים. היא גם צרה מאוד ומפותלת.
קראתי דעות שהיא אחת הדרכים היפות בעולם… נו טוב, זו היסחפות פראית. אבל היא יפה, מיוחדת ושונה.
מי שרוצה לעשות אותה בנחת ולראות הכול, לן לילה אחד ב-Hana. שקלתי את הנושא, אבל חוסר הרצון לזוז מלינה אחת ארוכה + המחיר במלון ב-Hana (אלף דולר ללילה) הורידו אותי מהעניין.
מזרח האי הוא אזור טרופי; יורד בו המון גשם, הוא ירוק מאוד ויש בו צמחייה יפה ויוצאת דופן. (תמונות בהמשך).
החלטתי להתחיל מהסוף ולא מההתחלה: לנסוע ברצף עד היעד האחרון, ולחזור אחורה ככל שנספיק (ב-19:00 בערב בערך מחשיך, ואף אחד לא רוצה לנסוע שם בחושך) ולעשות השלמות ביום אחר.

אילוץ אחד: החוף השחור ב-Hana. זהו חוף עם חול שחור משחור ומערות מעניינות (תופעות געשיות של האי), והבת שלי מאוד רצתה לראות אותו.
צריך להזמין אליו מקום. הזמנתי כמה שבועות מראש, וחלון הזמן היחיד שהיה פנוי היה בין 07:00 ל-10:00 בבוקר. אז יצאנו ב-06:00…
וכמעט לא עצרנו, חוץ מלקנות לחם בננה חם ומדהים על הדרך (זה מאכל לאומי במאווי; בעצם מה שמכונה אצלנו עוגת בננה, והם עושים זאת מצוין ומוכרים חם. זה מעדן… אכלנו המונים כאלה במאווי).

בקיצור, שמעו את הסיפור הזה:
ב-09:15 אנחנו מגיעים לחוף השחור. יוצא כביש צר וקטן מהכביש הראשי ("ראשי" במירכאות כפולות), כ-400 מטר נסיעה עד שמגיעים לכניסה. בכניסה יש מחסום שבו עומדות שלוש פקחיות מקומיות.
לפני המחסום – מגרש חניה גדול וריק. אחרי המחסום – מגרש חניה גדול וירידה לחוף עם 3–4 מכוניות בלבד.
אני עוצרת במחסום ומתחילה לחפש את ההזמנה במייל. עשיתי אותה לפני כמה שבועות ולוקח לי זמן למצוא.
הפקחית מתחילה לעשות פרצופים ולזוז בחוסר נוחות… ואז היא נובחת: "את לא יכולה להמשיך לחפש כאן, את חוסמת את כל התנועה" (נפש חיה לא נמצאה מאחוריי – כן?).
אבל אני לא אריב עם פקחים. "אין בעיה", אני אומרת, "אחנה בצד (במגרש החניה הריק לחלוטין שלפני המחסום) ואחפש".
"לא", היא אומרת, "אסור. תסעי מפה ותחזרי עם אישור…".

אז כמו שאמרתי, לא מתווכחת. נוסעת משם איזה 150 מטר עד שאני לא רואה אותה (אחרי העיקול), עוצרת בצד וממשיכה לחטט במייל. פתאום צעקות מרחוק. אני מסתובבת ובהלם רואה את אותה פקחית רצה אלינו, מנופפת בידיים בהיסטריה וצועקת: "זה מקום פרטי! את לא יכולה לעמוד פה! תסעי מפה! תסעי מפה!".
בחיי שזה הלם… פסיכית לגמרי. מזכירה שוב שאין נפש חיה באזור. השמורה היא ממשלתית, זה לא שנכנסתי למישהו לחצר.

לא מתווכחים, נוסעים. עוד איזה 300 מטר, כבר רחוק ממנה ממש. מחטטת עוד קצת במייל ומוצאת. חוזרים למחסום, אני מגישה לה את האישור. היא מחייכת אליי (בשמחה שטנית… או שנדמה לי): "יש בעיה, זה אישור לרכב עם אדם אחד ואתם שלושה".
"אויש… כמה זה עולה לעוד אדם?", אני שואלת. "5 דולר".
"אז אשלם עכשיו".
"לא", היא פוסקת. "FULLY BOOKED" (זוכרים? הכול ריק לחלוטין, השעה 09:30 וההזמנה שלנו עד 10:00… זה לא שאולי יתמלא בהמשך היום).
ייאוש. "טוב", אני אומרת, "שהילדה תיכנס לבד (כי היא זו שבאמת רוצה)".
שוב היא מחייכת את החיוך הלא סימפטי שלה: "לא! האישור שקנית הוא לאדם במכונית ולא לאדם ברגל. תסעי מפה, ושיחזור רק אדם אחד ברכב והוא יוכל להיכנס". (שיהיה ברור: מטר אחרי המחסום עוצרים את הרכב במגרש חניה ויורדים לחוף רגלית. זה לא שיש בעיה ללכת ברגל, מסלול לא בטוח או משהו כזה).
"אני אוריד אותה עם הרכב ואסע מכאן", אני מנסה שוב.
"לא. רק רכב עם אדם יחיד יעבור".
אבוד. לתת לילדה לנהוג אני כבר לא יכולה (היא אמנם כבר נוהגת, אבל לא באוטו שכור בארה”ב). אנחנו נוסעים משם מעוצבנים… בחיים לא נתקלתי בהזיה כזאת וביחס עוין שכזה.

סיימתי עם הפיקנטריה, נחזור לטיול.
המטרה הבאה שלנו היא מסלול ה-Pipiwai Trail. זהו מסלול חד-כיווני (שני מייל הלוך ושני מייל חזור) השוכן בצדו השני של הפארק הלאומי Haleakalā. הוא נחשב לאחד היפים במאווי, ויש הטוענים שהיפה ביותר.
המסלול הוא חלק משמורת טבע לאומית; למי שיש את המנוי השנתי יכול להשתמש בו (ולמי שאין וקונה – הכרטיס תקף ל-3 ימים גם לכניסה להר הגעש Haleakalā).
בכניסה מודיעים לנו שהרחצה אסורה היום בגלל סכנת זרימה חזקה. בכל בלוג שקראתי השחייה הייתה אסורה "היום". אני תוהה אם היא באמת מותרת אי פעם. (ראיתי הרבה אנשים עם בגדי ים ורטובים שהתעלמו מהאיסור; אנחנו לא לקחנו סיכונים).
מזג האוויר מוזר: חמש דקות מעונן, חמש דקות יפה. כשאנחנו מגיעים למסלול ויוצאים מהאוטו, מתחיל גשם. החלטנו להתעלם, וטוב שכך – הוא הפסיק. (חזר לכמה דקות במסלול אבל שוב התעלמנו).
המסלול מהמם. מסלול יער, אבל יער שונה – טרופי, אחר לגמרי מכל יער אחר שטיילתי בו. ירוק מהמם, צמחים מוזרים, יש מפלים ונהר ועץ אחד ענק ומיוחד. אבל השיא הוא יער במבוק יפה ורחב ידיים. לא רק כמה צמחי במבוק כמו במקומות אחרים, אלא יער של ממש.
המסלול רצוף עליות וירידות. הקושי העיקרי הוא שהוא מאוד בוצי ומחליק. קחו מקלות הליכה!!!!!!
מאוד נהנינו, אחד השיאים במאווי. גם הילדים אהבו לא פחות ממני.