חצי האי פיליון והר האולימפוס
ספטמבר 2024
מאז הטיול הקודם לצפון יוון בספטמבר 2022 והבילוי הקצר בן כמה שעות בחוף המשגע של פארגה, חיכיתי להזדמנות נוספת לחזור ליוון, והפעם להקדיש לחופים שלה קצת יותר מכמה שעות.
ההזדמנות הציגה את עצמה עם נסיעת עבודה שלי ושל בן הזוג לסלוניקי, שנוצלה לשילוב עם חופשה (מעכשיו תשכחו שהייתה עבודה, אני אשמיט את הנושא לחלוטין).
תכננתי ביקור של כמה ימים בחצי האי פיליון עם קצת טיולים והרבה מאוד ים, ועוד טיול קצר בהר האולימפוס וסביבתו (בדרך חזרה מחצי האי פיליון לסלוניקי).
שבוע לפני הנסיעה, בעקבות בעיית גב של אבישי שפגעה (זמנית) בכושר ההליכה שלו, נאלצנו להמיר את הטיול לאירוע שרובו חופשה ורק מעט הליכה – משהו שכנראה מעולם לא הייתי עושה מבחירה, אבל בפועל היה מוצלח מאוד.
מוזמנים לבוא איתנו לחופשה בחצי האי פיליון ולטיולון רגוע בהר האולימפוס.
טיסות
ספטמבר 2024, בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" ולפני המתקפה האיראנית השנייה.
אני כבר לא זוכרת איזה חברות עוד טסו אז לישראל, אבל לי היה ברור שאני לא קונה כרטיסים בשום חברה זרה. לא בא לי מתח לפני הנסיעה, ויותר מזה – ממש לא רציתי להיתקע בחו"ל ולהתחיל מחול שדים של חיפוש טיסות חילוץ.
קנינו כרטיסים הלוך ושוב לסלוניקי: הלוך בישראייר וחזור באל על (מראשון עד חמישי, בהתחשב בעובדה שיש לי ילד בצה"ל שיכול לחזור בסופ"ש).
עלה הון, כמו כל הטיסות בתקופה הזאת.
ישראייר גם יצאו בכמה שעות איחור (אבל הודיעו מראש, אז לא התייבשנו בשדה), ואל על דייקו בזמנים.
אין תלונות על הטיסות. סה"כ היה סבבה.
רכב
שכרנו רכב דרך RENTALCARS, שמסתבר להפתעתי שהפכו ל-BOOKING. את הרכב לקחנו מ-AVIS בשדה. שילמנו כ-1,300 ש"ח ל-5 ימים עבור ג'יפ בינוני, והכול היה חלק לגמרי – אין תלונות.
לינות
כמו כמעט כל הנוסעים לפיליון, התלבטתי בין לינה במערב פיליון למזרחה.
במזרח יותר יפה ויותר רחוק, ולהיפך.
רציתי לבקר בשני הצדדים, ולכן החלטתי ללון במערב כדי לקצר את זמני הנסיעה ביום הראשון, שבו הייתה צפויה לנו נסיעה ארוכה של 3 שעות מסלוניקי לפיליון (ועוד שעה אם היינו לנים במזרח).
אחרי אינסוף חיפושים בחרתי במלון Iakovakis Suites & Spa. שמתי לינק לבוקינג, אבל את ההזמנה עשיתי כהרגלי דרך Hotels (ממשיכה לא להזמין בבוקינג אם רק אפשר).
המלון ממוקם במקום מעולה במערב חצי האי, דקות נסיעה מאזור המסעדות והחופים של Kala Nera.
שילמנו 549 דולר ל-3 לילות וקיבלנו חדר מדהים, גדול ונוח, ארוחת בוקר נהדרת במיקום משגע, יחס ושירות מעולים.
ממליצה בחום על המקום, הוא היה מקסים.
את הלילה האחרון לנו באולימפוס, בעיירה Litochoro, שכמעט כל קישור בנושא האולימפוס ממליץ ללון בה.
המלון Robolo Boutique Hotel עלה 147 יורו ללילה אחד.
למרות שהוא מאוד קסום, בפועל הוא מעט פחות נוח (בעיקר חדר האמבטיה שלו) ואין לו חניה צמודה כמו שהובטח בבוקינג. אנחנו מצאנו חניה צמודה ברחוב, אבל זה היה פוקס. גם המיקום שלו בלב העיירה די בעייתי; ההגעה היא באינסוף רחובות קטנים וקשים לנהיגה.
בדיעבד הייתי מעדיפה ללון מחוץ לעיירה, במקום קטן יותר ונוח יותר לגישה, ולהגיע אליה בערב לארוחת ערב.
ימי הטיול
היום הראשון:
טיסת ישראייר שהייתה אמורה לצאת ב-7:30 בבוקר התאחרה לשעת הצהריים. אני לא יכולה להגיד שזה היה אסון גדול, כי הרווחנו את הלילה הלבן שבוטל (אם כי נאלצנו לדחות פגישות בסלוניקי).
הטיסה יצאה מטרמינל 1 (אז עוד היה פתוח) בדיוק בזמן.
הוספנו כסף למושב ביציאת חירום והטיסה עברה בנוח ובנעימים.
בסלוניקי קיבל אותנו תור ארוך-ארוך בהגירה, אבל מהיר מאוד בחברת ההשכרה.
כשקיבלנו את האוטו הגיעו שני תיירים אירופאים שבדיוק החזירו רכב ותרמו לנו שתי שמשיות לים. התחלה נחמדה לגמרי.
שלוש שעות נסיעה עברו בנעימים, עם עצירה אחת לסנדוויץ' ונוף די משמים (למעט אזור האולימפוס שחלפנו על פניו, ובו הנוף השתפר).
במערב פיליון גוגל מברבר אותנו שחבל"ז ברחובות פיציים בתוך כפרים, שבקושי אפשר לעבור בהם עם רכב. לא ברור לנו לאן אנחנו נוסעים ואיך יוצאים מהחור הזה, עד שפתאום אנחנו נשלפים חזרה לכביש יחסית ראשי וממנו מייד למלון.
המלון מאוד מזמין מבחוץ עם חניה צמודה.
מקבלים אותנו בסבר פנים יפות ולוקחים אותנו לחדר ענקי, מהודר וכיפי.
הכול מתחיל ממש ברגל ימין.
אחרי מנוחה קלה אנחנו מחפשים מקום לאכול. העיירה Kala Nera (שיש בה טיילת עם המוני מסעדות ליד המים) ממש סמוכה.
על פי הגוגל 4-3 דקות נסיעה… לא כל כך ברור לנו מה קורה, הלא חצינו אותה בדרכנו לכאן והדרך לקחה יותר מ-20 דקות של עינוי דרך כבישי עפר ודרכים צרות.
אנחנו נוסעים ומגיעים באמת תוך דקות מהכביש הראשי.
מחפשים את המסעדה המומלצת בחום באתר פיליון בפייסבוק, העונה לשם המקורי 1900.
המקום יפהפה, יושבים על שפת המים לקראת שקיעה. מזג אוויר מושלם ומראות מושלמים.
מה הבן אדם צריך יותר – אוכל טוב?
אז גם אוכל טוב היה. יופי של קבב ודגים, וארטיק קטן לקינוח. רק הצזיקי היה פחות מוצלח.
המסעדה מומלצת בחום.
בחזרה התעלמנו מדרישתו של גוגל לנסוע בדרך המטורפת וחזרנו בכביש הראשי, לקול מחאות ה-GPS וניסיונותיו הנואשים לסובב אותנו ל-U-TURN וחזרה אל הדרך הארוכה. לא ברור מה עובר עליו (בהמשך נבין).
ככה מסתיים לו יום נסיעות עם סוף קסום.
מצרפת כמה תמונות יפות מהמסעדה על קו המים.
היום השני:
הבוקר מתחיל בנעימים אבל "בלחץ זמן", כי הזמנו שיט בצד המזרחי של חצי האי.
במלונות ביוון ארוחת הבוקר תמיד כלולה, ואנחנו יוצאים לחצר יפהפייה ומקבלים מלצרית חמודה ששואלת מה מתחשק לנו. מה שנרצה – הם עושים.
קיבלנו ארוחת בוקר לתפארת עם חביתות טריות, גבינות, לחם טרי משגע, סלט ירקות ועוד ועוד.
הישיבה הכי נעימה בעולם, החצר של המלון נהדרת.
הנה קצת תמונות.
לאחר ארוחת הבוקר אנחנו עולים על הכביש ונוסעים למזרח האי.
הזמנו שיט של מספר שעות (דומני שש) ל-Poseidon Caves מחברה בשם Pelion Activities.
כמות ההמלצות עליהם וההשתפכויות על השיט הזה בקבוצות הפייסבוק של פיליון הייתה ענקית, גם בספר על צפון יוון של "המשפחה המטיילת".השיט ממש הוצג כפעילות חובה.
מכיוון שאני אוהבת ים ושיט, וזו פעילות שהתאימה למצב הרגל הכואבת, הבחירה הייתה קלה.
הנסיעה לחוף שממנו יצא השיט ארכה כשעה – נסיעה איטית יחסית שחוצה את חצי האי דרך ההר.
בחלקה יש נופי ים מהממים; היא כלל לא קשה לנהיגה.
בדרך גם עצרנו וקנינו קצת אוכל לחצי יום שיט (היוונים לא הכי חזקים בכריכים, אבל הצלחנו למצוא אוכל סביר).
כשהגענו, פגשנו במקום את הקפטן שלנו, בחור חמוד בשם דמיטרי.
על הסירה היו עוד זוג ומשפחה עם ילד, כולם אוסטרים.
דמיטרי רצה לשנות את היעד דרומה ולא צפונה מנקודת המוצא שלנו, כי טען שהים סוער, אבל המשפחה שהייתה על הסיפון כבר עשתה את השיט שלה לדרום ביום הקודם, וכך יצאנו צפונה למערות למרות הים הסוער.
מה אגיד לכם… זה לא היה מוצלח. הים היה סוער ואבישי חטף מחלת ים קשה מאוד. בניגוד למנהגי בדרך כלל, הפעם לא העליתי בדעתי מחלת ים ולא הבאתי כדורים. לאורך כל הנסיעה אבישי סבל מאוד, שכב חצי מת על הסיפון ולא היה עם מי לדבר בכלל.
אני לעומתו (למרות שאני בהחלט יכולה להיות רגישה למחלת ים) הרגשתי מצוין. נהניתי מהשיט (למעט העובדה שהייתי קצת לבד, בהתחשב בזה שבן זוגי שכב מת על הסיפון), אבל בשלב מסוים מיציתי. אוקיי, ים יפה וקצת גבעות עם כפרים… אבל מה הלאה?
נכון, היו הסברים… אבל האמת, לא מאוד מעניינים.
בשלב מסוים ירדנו למים. האוסטרים שנירקלו, אני סתם רציתי לצוף, אבל זה היה קשה; הים היה סוער וממש היה צריך להיאבק בגלים. בסירה לא היה שום בננה או גלגל בשביל הכיף, ודי מהר התעייפתי מהמאבק וחזרתי לסירה. האמת היא שלשבת בנקודת הירידה למים עם הרגליים וחצי גוף במים היה נהדר. בתנוחה הזאת הייתי הרבה זמן.
אחר כך הגענו למערות, אבל בקושי היה אפשר להיכנס (רק לחלק ורק לקצה) בגלל הים הסוער.
גם עצרנו בחוף נידח, אבל בניגוד לציפיות המקום היה מאכזב והים לידו היה פשוט לא נקי, מלא קצף. לא ברור לי למה, אבל ככה זה היה.
כשחזרנו אחרי חמש שעות אני ממש שמחתי שנגמר, ואבישי שמח אפילו יותר.
נראה לי ששיט של שעה-שעתיים בים סביר הוא כיפי, אבל לא יותר.
דמיטרי המקסים סירב לקחת מחיר מלא בגלל הסבל של אבישי, ובסוף שילמנו 100 יורו לשנינו במקום 150.
מצרפת קצת תמונות מהשיט ומהנסיעה ממערב חצי האי למזרח.
אם חשבתי שההתאוששות ממחלת הים תהיה מהירה – טעיתי. אחרי רבע שעה מהיציאה משם (כשהפעם אני נוהגת), אני מבינה שההתאוששות תיקח זמן. משנה תוכניות ושמה Google Maps חזרה למלון.
כשאנחנו מגיעים, הוא נשכב על המיטה ונרדם לכמה שעות.
האמת היא שלא נורא. יש הרגשה של חופשה ממש – לשבת בצהריים אחרי הים, בחדר הנוח הזה עם ספר. לא יכולה להגיד שסבלתי.
אחה"צ אבישי מתעורר כמו חדש.
שנינו רעבים ולשנינו יש יחסית לא מעט מרץ.
פנינו מועדות אל הכפרים פורטאריה (Portaria) ומקריניצה (Makrinitsa), שנמצאים בדרך מעיר המחוז וולוס אל מערב פיליון.
שניהם ממוקמים גבוה בראש ההר, והרכב מתחיל לטפס.
הנוף של המפרץ מתגלה במלוא הדרו, מזג האוויר נהדר וזו יופי של נסיעה.
אנחנו מגיעים לפורטאריה, מחנים את הרכב בכניסה אל הכפר ויוצאים ברגל למרכזו.
המקום תיירותי מאוד במובן הנחמד של המילה: חנויות מצועצעות, דוכני ריבות ומטעמים. כיף להסתובב.
מכיוון שאנחנו מאוד רעבים, אנחנו שמים את פעמינו למרכז הכפר. ליד עץ הדולב המסורתי בכל מרכז כפר, מוצאים את המסעדה שחיפשנו, Kritsa.
הישיבה בחוץ מתחת לעצים.
השירות מצוין והאוכל ממש נפלא. צזיקי מושלם עם לחם נהדר, מאכל יווני דמוי לזניה (אבל רך יותר והומוגני יותר) טעים מאוד, ולקינוח – עוגת תפוזים מקומית שעד עכשיו אני מפנטזת עליה. המלצה הכי חמה שיש.
אחרי הארוחה המעולה אנחנו ממשיכים לכפר הבא: מקריניצה. גם אליו אי אפשר להיכנס וחונים במגרש החניה בכניסה. כבר חשוך לגמרי בחוץ ולכן יש מקומות חניה (אחרת נראה לי שחסרה שם חניה).
בכפר יש טיילת שהיא מעין מרפסת עם נוף נהדר למפרץ. בגלל החושך הנוף הוא מסוג "עיר מוארת מהגובה" – אורות של המפרץ והעיר. (אני משערת שזה מרשים יותר באור. רציתי לחזור אבל לא יצא).
הרחוב הקטן והצר לאורך הטיילת מלא חנויות תיירותיות חמודות. נחמד מאוד להסתובב שם ובהחלט יש פוטנציאל לבזבז כסף.
אחרי שעה קלה של שיטוטים מיצינו את ז'אנר הרחובות הקטנים וחנויות התיירות ואנחנו חוזרים למלון. שעה נסיעה וסיכום של יום שחציו היה לא מוצלח וחציו השני מוצלח מאוד.
מצרפת תמונות מהכפרים החמודים פורטאריה ומקריניצה.
היום השלישי:
היום אין לנו שום הזמנות ולא צריך לשים שעון. כיף להתעורר בנחת ועוד יותר כיף לשבת לארוחת הבוקר בגינה הנהדרת של הצימר.
מה עושים היום?
הולכים לים (בדרך עוצרים במרכול מול המלון וקונים בננה לציפה בים… מסקנות מיום האתמול, שבו היה חסר לי אלמנט ציפה. יש לנו שמשיות ואני רוצה לקנות כיסאות נוח, ונתקלת במחיר של 50 יורו לכיסא. ויתרנו…).
הכוונה לבחור איזה חוף קסום ולהתנחל בו.
כמות החופים בחצי האי פיליון אינסופית.
כמות אלה שנחשבים מדהימים, קסומים ונפלאים גם היא אינסופית.
איך בדיוק אני אמורה לבחור?
אז בחרתי את זה שאמרו עליו שהוא הכי שווה: Mylopotamos Beach.
כתוב לי עליו שהוא אחד המפורסמים ביוון כולה ולא רק בחצי האי פיליון, שיש בו מי טורקיז נפלאים והחוף מופרד לשניים על ידי סלע שיש ביניהם מעבר צר.
החוף נמצא בצד המזרחי, בצידו השני של ההר. ושוב אנחנו חוזרים בדיוק על הדרך של אתמול, רק בסופה פונים ימינה ולא שמאלה.
כבר מתחילה לחשוב שאולי היה כדאי ללון במזרח פיליון ולא במערב.
מגיעים לחניה. יש מספיק חניה (היתרון העצום של להגיע בספטמבר ולא ביולי-אוגוסט, שאז להבנתי ממש בעייתי למצוא שם חניה).
יש ירידה רצינית לחוף, אבל כבר רואים אותו מלמעלה והוא נראה די מהמם, כמו שהתיאורים הבטיחו. הנה תמונות לדוגמה.
למטה החוף נראה אפילו יותר מהמם. יש כיסאות נוח ושולחנות (20 יורו לשני כיסאות ושולחן, אם אני לא טועה).
מלצר הביא לנו קפה (ואחר כך עוד כמה דברים).
החוף מהמם ביופיו… והמים, וואו המים! כחולים, צלולים, לא קרים מדי ובלי גלים (שזה לא מובן מאליו במזרח). מ ו ש ל ם.
אני מאוד אוהבת מים, פחות אוהבת לשרוץ על החוף. מבחינתי ללכת לים זה עניין של שעתיים.
הפעם היינו בחוף עד 17:00 אחה"צ. פשוט לא נמאס. מתוכן לא מעט שעות בתוך המים המושלמים.
עוד קצת תמונות מהחוף הכי מושלם בעולם.
אחה"צ אנחנו נפרדים מהחוף בצער רב. לא מרגישים עדיין מיצוי, אבל בכל זאת די.
בדרך חזרה אנחנו נכנסים לכפר טסאגאראדה (Tsagarada), מחפשים את כיכר אגיה פרסקבי (Agia Paraskevi Square) – שם נמצא עץ דולב ענקי שגילו 1,000 שנה. הגענו אליו די בקלות; נסענו עד למרכז הכפר עם הכביש, חנינו, שאלנו אנשים שהלכו לתוך הסמטאות וצעדנו על פי ההוראות שלהם, ותוך דקה הגענו לכיכר. העץ באמת מרשים (והזכיר לי קצת עץ ענק אחר מהוואי).
בכיכר, מתחת לעץ, יש בית קפה ואנחנו בהחלט רעבים.
קפה עם עוגה (כבר שמתי עין על עוגת התפוזים המסורתית באזור, והיא הייתה נחמדה אבל לא כמו ההיא המדהימה מאתמול) תחת העץ – זו סגירה מצוינת של היום.
משם אנחנו חוזרים לעת ערב למלון.
אחרי מנוחה חזרנו לטיילת של Kala Nera. הרצון לגוון הביא אותנו למסעדה אחרת שהייתה הרבה פחות מוצלחת. אני אפילו לא זוכרת מה שמה כדי להמליץ להימנע ממנה, אבל היא לימין המסעדה 1900.
.
היום הרביעי:
היום נפרדים מחצי האי פיליון עם טעם טוב בפה. פנינו מועדות לאולימפוס.
אבל לפני שיוצאים לדרך, אחרי העונג של אתמול בים, אנחנו ממש משתוקקים לעוד כמה שעות על החוף.
במלון מוכנים לדחות לנו את ה-Check-out בשעה, וזה מספיק בשביל ללבוש במהירות בגד ים וללכת לחפש חוף מתאים – הפעם במערב, קרוב למלון.
בזבזנו חצי שעה בחיפוש אחרי חוף ספציפי, חיפוש שלא צלח, ובסוף נחתנו שוב על טיילת Kala Nera, הפעם על החוף.
החוף חמוד; כל 60-50 מטר יש ספק כיסאות אחר ובחרנו באחד (השכרת כיסאות עלתה גרושים, אבל חייבים להזמין משהו במסעדה – זירו עשה את העבודה).
המים כיפיים ושקטים, אבל זה לא הכחול המדהים והצלול של החוף של אתמול.
היינו בערך שעתיים בים, המון זמן במים. היה לנו כיף.
הנסיעה לאולימפוס אורכת כשעה וחצי – בדיוק מחצית הדרך חזרה לסלוניקי.
במקור התכנון היה לעשות מסלולים יחסית "רציניים" באולימפוס, אבל מכיוון שיש באוטו מישהו שסובל מכאבים ברגל (לא אני), התוכנית הומרה בהליכות קצרצרות, קצת תצפיות, קצת עיירות – בקטנה.
אנחנו מתחילים בכפר פאלאיוס פנטלימונס (Palaios Panteleimonas). זהו כפר ציורי תרתי משמע. יש ממנו תצפיות יפות (במיוחד בכניסה אליו), הן לאולימפוס והן לים; סמטאות מקסימות עם בתים ציוריים, המוני חנויות תיירים מגניבות (לצד החנויות הרגילות יש לא מעט אומנות ועבודת יד) ושפע אינסופי של טברנות ובתי קפה.
לצערנו, אנחנו עצרנו בדרך במסעדת דרכים ואנחנו לא רעבים. ממליצה לבוא לשם כשאתם רעבים, ממש נראה כיף לשבת באיזו טברנה.
החניה, כמו בכל המקומות הללו, היא מחוץ לכפר, ולתוכו ממשיכים ברגל. הליכה פשוטה, קלה ולא ארוכה.
אנחנו שוטטנו בכפר כשעה. אם יושבים לקפה או לאכול, צריך להקצות לו יותר.
מאוד ממליצה לא לדלג עליו אם מגיעים לאזור; המקום חמוד להפליא.
מצרפת שפע של תמונות.
משם אנחנו ממשיכים לתצפית על מבצר פלטמונס (Platamon Castle). המבצר הוקם במאה העשירית לספירה, והתצפית אליו מרשימה.
קראתי שכדאי לבקר בו, ולו בשל הנוף הנשקף ממנו. אנחנו לא עשינו זאת.
היעד השלישי והאחרון להיום הוא המרחצאות של זאוס. מדובר ב"אמבטיות טבעיות" בנהר אניפיאס (Enipeas), שהאגדה טוענת שזאוס נהג לרחוץ בהן.
בדרך למסלול אני קוראת לאבישי מתוך הספר "המשפחה המטיילת – יוון" על כל האלים שהתגוררו באולימפוס ועל השושלת שלהם (למתעניינים). בכלל, הספר די שווה לטיול באזור.
חונים בחניון של מסעדת Myloi, ומשם ישנו מסלול של בערך 800 מטר לכל כיוון, שנבנה לאורך המצוק של הקניון.
המסלול עצמו מאוד שווה, קליל, יפה ומרוצף לכל אורכו. בסופו הבריכות גם הן חביבות (לא ניתן להיכנס למים ולא להתקרב אליהן – הדרך חסומה ונעולה בשער).
בהחלט שווה ביקור.
כשאנחנו מסיימים את המסלול כבר ערב.
נוסעים לחפש את הצימר בעיירה ליטוכורו (Litochoro), שהיא תכלס ממש עיר קטנה.
אנחנו מסתבכים כהוגן בסמטאות של העיר עד שמצליחים להגיע למלון שהזמנו. להפתעתנו גם אין חניה צמודה (למרות שהובטחה כזו באתר), ורק במזל הייתה חניה פנויה בצמוד למלון (בעלת המלון שולחת אותנו אחר כך לחניון ציבורי לא רחוק… זה לא הרעיון שלי לחניה צמודה).
החדר במלון קסום, עם חלונות צרפתיים עם כריות ומיטת ענק.
אבל חדר הרחצה מוזר… הכול נמוך בצורה לא הגיונית… כאילו מלון לגמדים. ואין מראות.
בדיעבד הייתי לוקחת צימר או מלון מחוץ לעיר הגדולה, בלי בעיית חניה, ומגיעה אליה לארוחת ערב במרכז.
בהמלצת צוות המלון וגם המלצות ברשת, אנחנו צועדים למסעדת Meze Meze, הנמצאת במרכז העיר מרחק 15 דקות הליכה.
הצעידה כיפית (כיפית לי כי לא כואב לי כלום והעיר חמודה – פחות כיפית לאבישי).
המסעדה מוצלחת למדי; מומלצת, אם כי אני לא מזדהה עם הסופרלטיבים שקראתי עליה בכמה בלוגים ברשת.
קצת תמונות של החיים הטובים: חדר המלון והמנות מהמסעדה.
היום החמישי והאחרון:
אחרי ארוחת בוקר נחמדה במלון, נפרדנו מהצוות – לא לפני שחיכינו להם איזה רבע שעה מעצבנת וקיבלנו פיצוי בדמות צנצנת ריבה חביבה.
יש לנו עוד שני יעדים להיום: נסיעה למקום הכי גבוה האפשרי בפסגת האולימפוס (הובטחו תצפיות יפות) וטיולון במפלי אורליה.
הנסיעה אמנם חביבה, אבל אין שום תצפיות או נוף מיוחדים… לא ברור לי על מה ניתנה ההמלצה.
מפלי אורליה (Orlias Waterfalls) הוא מסלול קצרצר (500 מ') וחמוד. קליל ומתאים לכולם, כולל ילדים קטנים. באתר בריכות קטנות, מפלים חמודים ואפשרות להיכנס למים (אנחנו ויתרנו).
רוב שארית היום הוקדשה לחזרה לסלוניקי, לעבודה וגם לשופינג בקניון גדול הסמוך לשדה.
חזרנו בטיסת לילה של אל על שהמריאה בזמן והייתה מצוינת (ככה זה כשקונים כיסאות ביציאת חירום – הכול נוח).הייתה לנו חופשת סוף קיץ חביבה מאוד. חצי האי פיליון מהמם; האולימפוס פחות מלהיב ולא מתחרה באזורים הרריים אחרים בצפון יוון שבהם הייתי (כמו זגוריה).
תודה שטיילתם איתנו בחצי האי פיליון ובאולימפוס.