היום השביעי - הליכה על קרחון Nigardsbreen
צפויה לנו הרפתקאה היום – הליכה על קרחון.
כבר עשינו פעם אחת טיול הליכה על קרחון באלסקה, והיה מאוד יפה ומיוחד. אבל ממש פשוט ולא אתגרי.
קראתי הרבה סיפורים של אחרים שהלכו קשורים זה לזה והרגשתי שעשינו משהו פשוט מידי והפסדנו.
ספוילר – לא…..אבל לא אקדים את המאוחר.
הקרחון שלנו הוא Nigardsbreen ממוקם כשעתיים נסיעה מ FLAM.
הזמנתי סיור שניקרא Short blue ice hike ( שמתי לינק לכל סוגי הסיורים שיש להם ) במחיר של כ 300 שח לאדם.
הסיור שהזמנתי מתחיל ב 11:45 ( לדברי האתר 4.5 שעות מתוכם 1.5 שעה על הקרח ) מה שנתן לנו שפע של זמן לקום בנחת לאכול ארוחת בוקר, וגם לסדר ולנקות את הביקתה למסדר המפקד….שרק לא יכתבו עלי שוב דברים רעים ב AIRBNB .
עברתי איזה 20 פעם על הבקשות של המארח ביציאה. וגם צילמתי את הביקתה להוכיח כמה מסודרת ונקיה היא הושארה.
בהמשך היום קיבלתי הודעה מ AIRBNB שהמארחים השאירו עלינו ביקורת ונכנסתי לדילמה. לכתוב ביקורת ( טובה ) ושאצא שוב מטומטמת שמשבחת את מי שמשמיץ אותי ועוד סתם, או לכתוב ביקורת לא טובה (את זה פסלתי יש גבול להעניש את המארח הנוכחי על עוונות הקודם רק כי שניהם נורווגים).
בסוף בחרתי לא לכתוב כלום. אחרי שבועיים ראיתי את הביקורת שלו והיא היתה מצויינת והוגנת….אז לפחות ממליצה עליו כאן.
בכל מקרה , יצאנו מספיק מוקדם. גם הספקנו לקנות משהו לאכול למהלך היום באיזה חנות נוחות בתחנת דלק (שסוף סוף נפתחו שוב אחרי שהיו סגורות שבת-ראשון) עוגות שמרים טריות יש בכל מקום , והן טעימות גם בתחנת דלק.
אחרי נסיעה נינוחה (בשמיים קודרים ללא גשם). הגענו לקרחון.
עוד לפני החניון כבר רואים אותו והוא ניראה….כמו קרחון שזה ממש יפה גם אם ראיתי בחיי כבר לא מעט קרחונים.
אנחנו מגיעות למיגרש החניה של החברה שמנהלת את הטיולים על הקרחון כ 3/4 שעה לפני הזמן.
חשבתי שנגיע ראשונות…מתברר שלא. לא מעט אנשים היו שם ( וגם לא מעט סיורים ).
בחור נפאלי ישב שם והתאים לנו את נעלי הדוקרנים המוכרות , וחילקו לנו גרזינים ( וואו זה באמת הולך להיות הרפתקני – ספויילר לא , לא עשינו כלום עם הגרזן מלבד להעזר בו כמקל הליכה ).
התלבשנו במיטב מחלצות הליכה בקרח.
בגדים חמים, מעיל ומכנסי גשם.
ובזמן שנישאר עד שכל האנשים היגיעו צילמנו תמונות ממגרש החניה שהיה צמוד לאגם, וכמו שאתם יכולים לנחש הנוף בכלל לא היה מכוער.
יוצאים לדרך. הקבוצה מורכבת בעיקר מהולנדים וספרדים. אנחנו לא מתבקשות ולא מתנדבות לספר על הלאומיות שלנו.
חלק קצרצר ראשון הוא חציה של האגם לצד השני בסירת מנוע בינונית. שייט של מספר דקות.
מה כבר יכול להשתבש נכון?
אז מה השתבש זה "קפטן" סקנדינבי למהדרין אבל פרו- פלשתיני. שאני לא יודעת איך ידע שאנחנו ישראליות ( אולי לא ידע ….) יתכן שדיברנו בעברית והוא זיהה את השפה?
במשך כל השייט הוא חזר והכריז פרי פלשתיין ודרש מאנשים בסירה שיגידו נכון, איך אפשר לא להסכים לזה.
גם ממני ומהילדה.
זה לא היה נעים. ממש לא. ואנחנו פשוט התעלמנו ממנו.
למזלנו הוא לא עשה מעבר לזה וירדנו מהסירה. לתחילת המסלול.
ביננו לבין הקרח מפריד איזור בגודל לא זניח כולו אבנים רחבות (ומחליקות) והוא כולו בעליה.זה לא ניראה בעייתי במיוחד , אבל הבעיה עבורי היא שהולכים בקבוצה ואני לא אמורה ללכת בקצב שלי אלא בקצב של כולם. קצב ההליכה שמכתיב המדריך הנפאלי בעליה קצת גדול עלי. ממש קשה לי. ואין מה לעשות אני מעט מפגרת.
לא קל אבל אני שורדת.
בהפסקות המעטות שהוא עושה מצלמת קצת. יפה שם .
כשאנחנו מגיעים לנקודת העליה על הקרח אני כבר מותשת. למרבה השימחה יש שם עצירה ארוכה שבה כולם נחים, מרכיבים את הדוקרנים על הנעליים , לומדים איך לאחוז בגרזן ומתחלקים לקבוצות , שלכל אחת יש מדריך משלה, וכולם נקשרים בחבל.
המדריך שכבר הבין שאני החוליה החלשה שם אותי ראשונה אחריו……לא יודעת אם לשמוח או להעלב.
יוצאים לדרך, החלק הראשון כולו גם בעליה ורק אז ירידה.
הקצב איטי בהרבה כי ההליכה היא על הקרח ( ואולי כי אני בראש הטור ומכתיבה את הזחילה??? לא ניראה לי אבל מי יודע ).
ההליכה סה"כ מהנה ולא קשה…ולא שונה בהרבה ממה שהיה באלסקה רק ששם זה היה פחות דרמטי בלי חבלים או גרזינים.
היחיד שמשתמש בגרזן הוא המדריך שמידי פעם חוצב לנו מדרגות בקרח.
הנוף ממש יפה. גם נופים רחוקים וגם החורים הכחולים השונים.
בהפסקות אפשר לצלם. ויש גם נקודות של אטרקציות כמו מעבר במנהרונת קרח שהמדריך מצלם כל אחד בנפרד.
המון נקודות יפות וחוויה כיפית.
מציפה בתמונות. והראשונה אחת התמונות היפות ביותר שצילמתי עם שילוב של תקריב הקרח הכחול והנוף המרוחק.
כבר במהלך ההליכה על הקרחון הצורך לתקוע את הרגליים חזק בקרח מתחיל להפעיל אצלי את השרירים בירך הקדמית שהגוף לא היה מודע לקיומם , ומתחילים לי כאבי שרירים בירך הקדמית. שום דבר דרמטי. כרגע.
בחלק האחרון שלנו על הקרחון מתחיל גשם. לא מבול אבל גם לא גשם זניח.
למרבה המזל הכיוון של הרוח גורם להרטבה של התיק מאחורה ( מי שכח לגמרי את הכיסוי לתיק ) ולא מכה על הפנים.
ומזל שהדרכונים נימצאים בערך 50 שכבות וכיסים בתוך התיק גב ולא נרטבים בכלל.
הקבוצה יורדת מהקרחון ופה מתחילה הבעיה. הסלעים הרחבים והשטוחים שעליהם טיפסנו בהלוך רטובים לגמרי וחלקלקים.
בשליש הראשון של הדרך ישנם חבלים לאורך כל הסלעים שבהם ניתן להעזר ולשמור על שיווי המשקל.
וככה שרדתי על הרגליים.
אח"כ אין חבלים והגשם רק חזק יותר והכל חלק חלק.
הילדה קצת קדימה. לא רואה שיש לי בעיה , לידי זוג בני 50. האשה מתקשה הגבר עוזר לה. בנקודות קריטיות הוא רואה שאני ממש לא מצליחה ללכת …צריך לתת רגע יד גם לי בקטע קשה במיוחד. והוא מתעלם. אני די בשוק מעולם לא נתקלתי בהתנהגות מוזרה כזאת גם בין זרים.
הנפילה הראשונה בלתי נימנעת נכון? פתאום הכאב שריר הקל ברגל ימין הופך לכאב חזק מאוד. לוקח לי זמן לקום ואף אחד מהקבוצה שהלכה איתנו לא ניגש או מביט לכיווני (נופר הרבה קדימה ולא שמה לב לארוע)….שוב לא מבינה מה הדבר הזה.
בסוף אני קמה לבד וממשיכה. אחרי כמה דקות שוב נפילה והפעם הכאב בירך משתק….אני על סף בכי מרוב כאבים לא חושבת שאוכל להזיז את הרגל. הפעם מגיע אלי המדריך הנפאלי. בסופו של דבר הוא עוזר לי לקום וניצמד אלי עד סוף המסע.
אני הולכת לאט לאט לאט…כאבי תופת. ממש כך. ועוד לא מעט מעידות ( אם כי לא נפילות קשות ).
בשלב הזה כל מה שמעניין אותי בחיים זה לסיים את הארוע. על הרגליים.
אני הולכת מאוד לאט בנסיון לא למעוד. כבר ממש לא יציבה. שאר הקבוצה נעלמה, וכשאנחנו מגיעים סוף סוף למזח אני רואה שלא חיכו לי ( ובצדק ) כולל הילדה ( וטוב שכך עשתה ולא נשארה שם לבד ).
הנפאלי מזמין בקשר את הסירה ותוך זמן קצר היא מגיעה עם אותו הקפטן חובב פלשתין.
בכל סיטאציה אחרת בטח הייתי ממש נלחצת, עכשיו זה רק אני והוא והנפאלי. לא סירה מלאה אנשים, אבל אני מותשת מידי מכדי לחשוב, והוא בכלל לא מתייחס אלי ותוך 5 דקות אנחנו חזרנו למגרש חניה.
אני מדדה לכיוון הרכב. תוהה אם אוכל עוד ללכת ולטייל בכלל בטיול הזה. נופר מחכה לי מודאגת. אנחנו נכנסות לאוטו ( איזה מזל שהיא יכולה לנהוג כי הכאבים ברגל ימין ) ונוסעות משם.
דבר ראשון אני לוקחת כדור נגד כאבים (בהיותי מנותחת גב בעברי תמיד יש עלי בית מרקחת נייד) אוכלת משהו מתאוששת לאיטי.
אנחנו נוסעות למלון Resort Skjolden שלקחנו דרך בוקינג. במרחק כשעה נסיעה לשם.
לאט לאט הרגל נירגעת. והכאבים כבר די סבירים. והכל נירגע מסביב.
אנחנו מגיעות למלון ….מתברר שהכניסה היא עם קוד ולא הייתי אמורה להתעלם מהמיילים של הצ'ק אין האוטומטי שנישלחו אלי.
אבל יש איזה משרד בצד ( מדובר במלון דירות ) ושם אני ממלאה פרטים ומקבלת את הקוד.
המלון הוא בעצם שורה של קוטג'ים על המיים. בנויים חצי בתוך המיים על עמודים.
דירה מהממת חדישה יפה ונוחה. קירות זכוכית אל האגם/פיורד וכמובן מרפסת חלומית.
יפה בטרוף. נוחה בצורה לא רגילה. פשוט מושלמת.
לא זוכרת מתי הייתי במקום מהמם כזה.
אולי המלון הכי יפה שהייתי בו בחיי ( למעט במלון בקופנגן תאילנד).
מקום כזה מעלה אוטומטית את מפלס המצב רוח ובהמון. חזרתי להיות מאושרת.
הנה שלל תמונות ( רובן מהבוקר למחרת כי הגענו ביום גשום כזכור ואילו הבוקר היה שמשי )
ההתרוצצויות סביב הדירה גילו לי שהרגל כבר הרבה פחות כואבת. השילוב של ההקלה והבית המושלם בהחלט מעודדים.
אנחנו קופצות לסופר קרוב ( לא כל כך קרוב איזה 15 דקות נסיעה) ומצטיידות במעט מצרכים לארוחת ערב/בוקר.
את שאר הערב נעשה כבר ללא תזוזה.
אני מתקשה לסכם את היום. מצד אחד היה די סיוט. מצד שני הסיור על הקרחון והנוף היו מהממים.
לא יודעת מה להגיד…עבר בשלום בכל מקרה
מה שבטוח שלמרות שההליכה בקרחון הזה היתה קשה הרבה יותר מהקרחון הקודם בו ביקרנו באלסקה , הוא לא היה יפה או מרשים יותר. בגדול די דומה ( עם יתרון קל להוא באלסקה )
