אוסטריה שלנו - גל חום ומי בכלל אמר שיורד גשם בקייץ
אוסטריה היתה הטיול הראשון שלנו בחו"ל "לבד" רק אני ושני הילדים ( אחרי נסיון ראשון בשנה שעברה שבו נסענו עם חברים )
תומר בן 7 וכמה חודשים ונופר אוטוטו בת 10.
ככה התחילה מסורת מפוארת של שנות טיולים נפלאים ובונדינג משפחתי הכי טוב שיש.
זה לא שלא מתתי מפחד, כי כן בהחלט כן. אבל צלחנו הכל בשלום.
אוסטריה מדינה כל כך יפה וכל כך נוחה לתייר.
היה בטיול שילוב של טבע מדהים משולב באין סוף אטרקציות לילדים שהן חלק מהטבע. אידאלי לילדים צעירים ולהורים אוהבי הטבע.
מזומנים לבוא לטייל באוסטריה היפהפיה.
הבלוג הועבר מלמטייל ויש בו 2 חלקים
בנוסעים אנוכי ו-2 ילדיי הקטנים. ילדונת בת אפסילון ל-10 וג'ינג'וני בן +7. אני אם יחידנית (מבחירה) ובעברי נטול הילדים יש שעות חו"ל רבות רבות, גם למטרות טיולים ובעיקר למטרות עבודה (בעיקר הייתי מנויה על 001 לניו יורק, ועם כרטיס גולד של אל על מצאתי את עצמי לא פעם במחלקה הראשונה… איך נפלו גיבורים וחזרו למחלקת התיירים, איך…).
שנה שעברה נסעתי לראשונה עם הילדים (ובחשש לא קטן), יחד עם חברה ובנותיה, והיה מוצלח מאוד. השנה החלטתי לקפוץ למים ולנסוע רק אני לבד איתם. פעם, כשהייתי נוסעת לטיול, הייתי פותחת במטוס ספר טיולים ומתחילה לתכנן לאן לנסוע. כרטיסים בדרך כלל קניתי שבוע לפני. והרעיון להזמין לינות מראש לא עלה על דעתי… מגיעים עייפים, עוצרים ומוצאים מקום לישון, למה להזמין מראש?
משם עברתי לקיצוניות השנייה, של הזמנת כרטיסים יובלות מראש ותכנון בפרטי פרטים שראיתם כאן. גיליתי שלתכנן מאוד כיפי, כמעט כמו לנסוע. היו לנו 14 יום מלאים ו-13 לילות: 6 בפלכאו, 6 בטירול (בעמק פיצטל), ועוד לילה אחד ב-ERDING (כך לפחות חשבתי).
טיסות באייר ברלין הוזמנו 10 חודשים מראש (הזוי משהו Smile). חישבתי היום: הטיול עלה לנו 19,000 ש"ח + 2,000 ש"ח קניות. זה כלל לינות בעלות של 60 יורו ללילה בערך (חוץ מהלילה האחרון בפאתי מינכן שעלה 100 יורו). רכב ב-2,500 ש"ח מ-SIXT (רנו סניק נהדר).
היינו מאוד פזרנים באטרקציות (המוני רכבלים, פארקים, מגלשות הרים וכו'… ממש בלי לחסוך). מצד שני המעטנו יחסית במסעדות (ולו בגלל שהילדה לא אוכלת כמעט כלום חוץ מפיצות במסעדות… וכמה כבר אפשר).
ואי אפשר בלי צרות. שבוע לפני הטיול מתחילים לי כאבים בברך, שמהר מאוד הולכים ומתעצמים. המון פיזיותרפיה ותרופות ואורתופדים, ובחינה מאוד רצינית לבטל/לדחות את הטיול. לקראת הטיול יש שיפור ואני מחליטה לנסוע, אבל קל זה לא יהיה.
בתכנון היינו אמורים לטוס ב-5:00 בבוקר ולנחות במינכן ב-7:50.
יום שלם של טיול לפנינו.
כמה התלבטתי מה כן ומה לעשות ביום הזה.
מה מתאים יותר ומה פחות; אשכולות שלמים היו בפורום טיולי משפחות בנושא.
בפועל זה נראה ככה:
הגענו לנתב"ג והטיסה על המסך צבועה באדום: Delay. אוף. למה לא עלה בדעתי לבדוק זמן המראה מהבית לפני שגירדתי את הילדים מהמיטה ב-1:30 בלילה?
ב-6:30 יוצאת הטיסה, מגיעה למינכן ב-9:00. אני עדיין אופטימית, התכנון עדיין אגם המלכים.
ביקורת דרכונים + מזוודות עוברים בזריזות ואנחנו מגיעים ל-SIXT. אבוי. כל המטוס שם איתנו, תור ענקי, והם שמו 2 פקידים שעובדים בקצב של צב חיגר. שעה עמדנו בתור ועוד היה לנו מזל (אחרינו, לפי דעתי, עמדו עוד שעתיים לפי אורך התור).
הפקידה מנסה למכור לי GPS מובנה בתוספת תשלום, אני מסרבת (יש לי אחד חדש דנדש בתיק) ומקבלת אותו בחינם יחד עם רנו סניק, שהוא אוטו חביב לכל הדעות.
אנחנו יוצאים לחפש את האוטו… ולא מוצאים. מתחילים לנדוד ברחבי החניונים הענקיים ולא מוצאים. אני מיואשת ואין את מי לשאול. אחרי זמן ארוך מאוד של חיפושים (כמעט שעה), בדרך חזרה ל-SIXT, אני נופלת על דוכן Information. מצמידים אליי בחור שעובד שם ויחד הולכים למקום שאליו נשלחתי. ואכן, אין שם דבר. זה לא שאני מטומטמת.
הוא לוקח את המפתח ויוצא למסע חיפושים, וחוזר אחרי 10 דקות עם הרכב שהיה ב-4 EAST ולא ב-4 WEST.
עכשיו כבר 12:00, אנחנו יוצאים משדה התעופה.
אני מבינה שאגם המלכים כבר לא יהיה היום, ומחליטה על טיול קל – נעבור במפלי גולינג.
אני מעודדת את הילדים שממש לא נורא וגם זה נחמד.
יוצאים לדרך; אחרי חצי שעה פקק על האוטוסטרדה.
מה זה פקק? עומדים, פשוט עומדים, 0 קמ"ש. ייאוש.
כשהגעתי לגולינג ב-15:15 הילדים ישנו שנת ישרים מאחורה.
המחשבה להעיר אותם כדי לעשות טיול הליכה הייתה הזויה.
שופכת על עצמי מים כדי להתעורר וממשיכה הלאה.
המשכתי לצימר, הגענו באזור 16:00, גמורים מעייפות.
התחלה לא משהו, ההמשך טוב בהרבה.
מסקנות:
לפני שיוצאים לבן גוריון כדאי לבדוק את מועד ההמראות. במקרה שלי העיכוב היה ידוע זמן רב מראש; היה אפשר לתת לילדים לישון עוד שעתיים.
אם אתם נוסעים למינכן והמחיר ב-SIXT נמוך בכמה יורו מכל השאר, תדעו שזה בא עם שעות בתור, ותעשו לעצמכם טובה ולכו לחברה אחרת שעולה עוד כמה יורו אבל אצלה יש 4 אנשים בתור במקום 40.
הלינה:
בזלצבורג הלכנו על בטוח: הצימר של רנטה בפלאכאו (שם גרים כל הישראלים), שהיה מאוד פופולרי בעת ההיא בפורום טיולי משפחות.
חצי פורום היה אצלה וההמלצות היו חמות.
אני פחות ממליצה.
הדירה בסדר אבל בדברים הקטנים ממש סיזיפית.
האור "בסלון" מופעל בתנועה, ונכבה אחרי כמה דקות. וככה מצאנו את עצמנו מנופפים לו כל הזמן כדי שיהיה אור, מעצבן נורא.
המגבות קטנות ודקיקות (ממש חתיכת בד ולא מגבת), וכשביקשתי שיוחלפו אחרי כמה ימים, הפרצופים שקיבלתי היו כאילו ביקשתי ממנה לרקוד עבורי סמבה עירומה.
לא היו בדירה מחבתות (וממנה לא רציתי לבקש כלום כי כל בקשה נתקלה בפרצופים).
ויום אחד חיכה לי פתק נזיפה כי השארנו אור דלוק בחדר האמבטיה (שאין לו חלונות, אז אין מצב שראו מבחוץ). העובדה שנכנסו והסתובבו בדירה השאירה לי הרגשה לא נעימה.
היחס של רנטה היה ממש לא סימפטי. הפרצופים שקיבלתי השאירו לי כאב בטן אמיתי. זה היה כל כך לא נעים. בקיצור, לא היה לנו נחמד אצל רנטה – בעיקר בגללה – ואני לא ממליצה.
את הערב הראשון בזלצבורג בילינו לאחר התארגנות במסעדה המומלצת בפלאכאו עם משחקי הילדים, יחד עם ayeletb מפורום המשפחות ומשפחתה (שאותם פגשנו בצימר – לא בהפתעה).
היה נחמד, הילדים נהנו. האוכל… נו טוב, זו לא הייתה המטרָה.
התחזית מבטיחה יום יפה מחר וסוף סוף מתחילים לטייל.
קמים בבוקר מוקדם (ככה אני, כשאני ישנה לא בבית אני מתעוררת עם הציפורים). שמיים כחולים כחולים וכבר עכשיו די חם.
התחזית אומרת שהיום חם ובהיר.
מחר, לעומת זאת, מאוד חם ובהיר (היום הכי חם באוסטריה ב-40 השנים האחרונות, כך טען בעלה של רנטה).
אני מסניפה את הנוף מהמרפסת ומחליטה על יום "קל" יחסית כי אנחנו צריכים להתאושש.
כמעט כל מי שמספר כאן, מתאר שמשפחתו מתארגנת לאט בבוקר וצריכה את הזמן שלה.
אז אנחנו לא כאלה.
אני מתארגנת מהר ולא צריכה שום זמן. אני צריכה ACTION… והילדים, מה הם יכולים לעשות? זו אמא שלהם, אז הם מתיישרים.
ב-9:00 אנחנו פותחים את יום הגלישה באבנטאו (את הכרטיס כבר קנינו מהארץ) וזה אחרי שהספקנו לבקר בסופר ולהצטייד בסופגניות טריות (לילדים, לילדים, אני לא מעזה). כמובן שאין תור.
לא מאפשרים לג'ינג'וני לגלוש לבד, אז הוא גולש איתי למרות שהמגלשה ממש לא מיועדת ל-2. הוא יושב עליי במקום לצדי; לא נוח לו ולא נוח לי.
המגלשה באבנטאו לא מוצלחת, ממש לא מוצלחת.
במדד המגלשות שהיינו בהן (והיינו), היא לוקחת את המקום האחרון ללא כל מתחרים.
ובכל זאת היה נחמד.
למטה יש פארק חבלים מאולתר חביב ביותר. הילדים משתעשעים מעט.
ממשיכים לאגם גוזאו.
לחוץ לי להגיע מוקדם כדי לתפוס חנייה טובה (הרגל, זוכרים… הטיפוס שתואר מהחניונים הרחוקים מלחיץ אותי).
חונים ב-P2 ומטפסים לאגם. יחסית קרוב מאוד.
השמיים כחולים, האגם מקסים והנוף מטמטם.
אחרי שגומרים להסניף את הנוף, אנחנו יורדים לחוף הרחצה המאולתר מימין. בחוץ כבר חום אימים והילדים עוברים לבגדי ים ומזנקים למים (הקרים…). אני מסתפקת בטבילת הרגליים (בהמשך אשתפר, מבטיחה, עוד תראו אותי שוחה באגמי אוסטריה).
סיימנו לשחות ואנחנו פונים להקיף את האגם. לא קל לי, הרגל כואבת, אבל המראות שווים את המאמץ. הדרך יפה וקסומה, במיוחד כשמתקרבים לצדו השני של האגם ומים זורמים להם ממפלונים מכל מקום. קסום.
אני מתעלמת בצער מהשלט לאגם הפנימי (בלתי אפשרי לרגל), ואנחנו מסיימים את הקפת האגם וקונים ארטיק.
מכאן ממשיכים לרכבל.
הרכבל מחכה רק לנו (זה רכבל גדול שיכול להכיל כ-30-20 איש) ואנחנו עולים סולו למעלה. הנוף מהרכבל מהמם.
למעלה אנחנו מטפסים למסעדה המומלצת בשביל יפהפה עם נוף נהדר (למה אף אחד לא הזהיר אותי שזה כזה טיפוס… אוף, הרגל כואבת רצח) ולמרבה ההפתעה מגיעים ל-2 מסעדות.
למה התכוונו הממליצים?
מהמרת על הימנית (פחות טיפוס).
וכמובן יש מקום רק בפנים. ומזגן… מה זה?
בחוץ רוב הספסלים (מה יש להם נגד כיסאות נוחים? הבן אדם רק גמר את הטיפוס) בשמש היוקדת. למזלנו מישהו קם ואנחנו נדחקים לספסל בצל.
השטרודל והקייזרשמארן הם ממש מעדן.
אני חושבת שאכלתי איזה 100,000 קלוריות בארוחה הזאת.
יורדים חזרה (יחד עם עוד מיליון תיירים שצצו משום מקום).
פנינו מועדות להאלשטט, מגיעים אליה באזור 16:00 אחר הצהריים. החום רק מתגבר.
ג'ינג'וני מתלהב מאוד מהמנהרה "המיוחדת" בכניסה לעיירה.
אני מתלהבת מהנוף, אבל למרות שמאוד יפה, זה לא קסום כמו בתמונות.
חונים ב-P1 כנדרש, והולכים מרחק קצר לטיילת (לא בדקתי, אבל לדעתי P2 קרובה יותר).
לפי הפרוטוקול שוכרים סירת מנוע. יצא לא מוצלח. החום כל כך כבד שקשה ליהנות; חוץ מזה, שכחתי לציין לעצמי היכן בדיוק התחלנו ואין לנו כל כך מושג לאן לחזור.
בסוף מסתדרים, מחזירים את הסירה ועוברים לסיור רגלי בחנויות. קצת קניות, שום דבר מיוחד. רוב הכסף הולך על שתייה קרה.
מתישהו נמאס והילדים מוצאים פינה ושוב מזנקים למים.
אנחנו מסיימים בהאלשטט באזור 20:00 בערב, לצימר חוזרים ב-21:00.
הילדים הרוגים מעייפות, צונחים לישון, ואני לא הרבה אחריהם. לא לפני שאני רואה תחזית שמשית וחמה למחר, וגשם ליום שלמחרת (כן, בטח…).
האלשטט אכזבה אותי מעט, ציפיתי ליותר. בהחלט ייתכן שזה בגלל החום הכבד והעייפות של סוף היום. מתישהו אחזור לבדוק שוב.
היום כולו היה מקסים. התחלה נפלאה לטיול.
התחזית אומרת שיום ראשון הולך להיות החם ביותר מזה 40 שנה באוסטריה.
הבחירה מיידית: גרוסגלוקנר. מי יודע אם נתפוס עוד יום שמשי ובהיר כזה בטיול (חחחח הצחקתי את עצמי…).
הגרוסגלוקנר הוא מעבר הרים גבוה מאוד, עם נופים מרשימים שחשוב לתפוס אותו במזג אוויר טוב, וגם יהיה נעים יותר לטייל בו בחום הזה.
שוב אנחנו משכימי קום וב-8:00 כבר עוזבים את הדירה.
עושים סיור בפלאכאו לחפש משהו פתוח (יום ראשון); אני מוצאת מאפייה פתוחה. קנינו לחמניות והמון סוגי עוגיות (בסוף רק אני אהבתי ואכלתי את רובן).
ואנחנו נוסעים.
הנסיעה קצרה וקלה יחסית (בבוקר), ותוך שעה+ אנחנו בפאתי מעבר ההרים, מחפשים את פארק השעשועים "הכל ביורו" שנמצא בכניסה למעבר ההרים (דוגמה ראשונה מתוך רבות של שילוב אטרקציות לילדים באתרי הטבע).
כמה פרטים טכניים שלי היו חסרים וגרמו לי לחיפושים, לטובת מטיילי העתיד:
פארק "הכל ביורו" נמצא מצד שמאל כאשר מגיעים אל קופות הגרוס. כדי להגיע אליו נכנסים למגרש חנייה מצד ימין, נוסעים ישר (עוברים את הקופות בתוך החניון) ואז ישנו גשר מתחת לכביש שאיתו חוצים לצד השני וחוזרים חזרה.
שם ישנה מסעדה. מצד ימין שלה נמצא גן החיות האלפיני ומצד שמאל פארק "הכל ביורו".
התחנה הסופית בגרוסגלוקנר היא תחנה ללא מוצא. משום מה פספסתי את פיסת המידע הזו ומצאתי את עצמי נוסעת הלוך ושוב בניסיון למצוא את הדרך הלאה. רק סדרן אוסטרי שלא מבין מילה באנגלית עזר לי להתמצא בסוף.
כדי לצאת משם (גם מי שרוצה להגיע לצד השני ולרכבת המכוניות), יש לחזור כ-8 ק"מ אחורה ורק שם נמצאת ההתפצלות.
המרחק מהיציאה מהגרוס עד לרכבת המכוניות עצום. משום מה היה לי רושם שזה קרוב. אז זהו – שלא. משהו כמו שעה וחצי נסיעה, ונסיעה קשה מאוד בכבישים מפותלים.
פארק "הכל ביורו" להיט עבור אפרוחיי. המתקנים שם בחלקם אכן מאוד לא תמימים, אבל ההרגשה היא שהם מאוד בטיחותיים. הילדה נהנית בטירוף ומכתירה את המקום כאחת מפסגות הטיול (נו טוב, היא בת 10… מותר לה), אחיה הקטן קצת מפחד מחלק מהמתקנים, אז אצלו החוויה רגועה יותר.
אני נהנית מהנוף המשכר (כבר שם) ומההנאה של הילדים.
בילינו שם שעה+, בזבזנו 20 יורו והמשכנו הלאה.
הדרך, כמו בכל מעבר הרים, מורכבת מנסיעה בנופים משכרים עם נקודות עצירה.
חלקן לצפייה בנוף, חלקן עם מסלולים קצרים וחלקן עם תחנות תעסוקה לילדים.
כמובן שפה ושם משולבים בתי קפה.
בעיניי היום הזה היה אחת מפסגות הטיול, אם לא הפסגה שלו.
הנופים היפים ביותר שראיתי.
לא שבעתי מהנוף, שגם משתנה והולך: אגמים, הרי ענק ומרחבים אינסופיים.
כל כך יפה שממש חשתי שיר בלב לאורך כל היום.
10 הקילומטרים האחרונים עד לקרחון שוברים את כל שיאי היופי.
היה יום מקסים.
הילדים גם נהנו מאוד מפארקי השעשועים בנושא מים ובנושא בניית כביש.
לקרחון עצמו לא ניסינו לרדת בסוף הדרך (הרגל כאבה נורא באותו היום אחרי חוויות ההליכה בגוזאו).
באוטו היו לנו מעילים, נעליים, סוודרים ומכנסיים ארוכים.
אבל אנחנו בילינו בכל היום עם מכנסיים קצרים, חולצה קצרה וקרוקס (אפילו בשעשועי השלג).
החום לא הורגש, היה נעים ונהדר.
מסוף הדרך, ואחרי ההתברברות שכבר תיארתי, אנחנו נוסעים לרכבת המכוניות שגורמת לג'ינג'וני שלי אושר אינסופי.
ביציאה מהגרוס מופיע משום מקום ענן ומוריד עלינו מבול לכמה דקות, ונעלם, והכל חוזר להיות שמשי וכחול… הזוי לגמרי.
ומשם למרחצאות בבאד הופגשטיין.
באותו יום ראשון בערב רק ישראלים היו שם. לא שמעתי ולו אדם אחד דובר גרמנית.
משעשע משהו.
היה נחמד אבל לא יותר מזה. אולי היינו עייפים מדי.
ב-20:00 זחלנו משם החוצה, ונחתנו על המסעדה ביציאה.
אכלנו משהו כדי לשבוע, שום דבר שווה ציון (בכלל כל נושא המסעדות היה חלש מאוד אצלנו).
עוד שעה+ ואנחנו בבית.
הילדים נרדמים עם הבגדים.
אני גמורה.
חייבים להוריד הילוך כי אנחנו מותשים.
אני לוקחת לפני השינה, במקום ארקוקסיה, וולטרן ישן וטוב. מהלך מבריק שמשנה בצורה דרמטית את מצב הרגל ומאפשר מעתה טיול נטול כאבים כמעט (אמנם לא הלכנו טרקים, אבל יכולת ההליכה חוזרת ובגדול).
כאמור אנחנו תשושים, ולפני שהלכנו לישון החלטנו שמחר קמים מאוחר, יוצאים מאוחר וחוזרים מוקדם.
בבוקר קמים סוף סוף ב-8:00, הרבה אחרי הציפורים.
התחזית אמרה גשם. בחוץ שמיים כחולים ו… נכון, חם.
אני מכינה ארוחת בוקר במנוחה.
מציעה לילדים להתחיל במגלשה בפלאכאו. הרעיון מתקבל בשמחה.
אנחנו מאתרים את המגלשות בקלילות, המחיר שווה לכל נפש: 3 יורו לגלישה. אני קונה כרטיסייה של 5 גלישות לכל ילד. לשמחתי הם יכולים לגלוש בלעדיי ואני מתנחלת לי למטה.
המגלשות בפלאכאו הן מהסוג שבו אין רכבלים אלא עולים עם הקרון. הן קצרות יחסית אבל מאוד מפותלות ומאוד מהירות, והילדים מאוד מאוד מאוד מאושרים מהן (הם גם איפשרו לבן ה-7 לנסוע עם אחותו בת ה-10, מה שנתן פטור לאמא שלהם).
הם עולים ויורדים 3 פעמים ואני נהנית מהשלווה ומהאושר שלהם.
הנה, תראו גם אתם, נכון שהם מקסימים וכל כך מאושרים?
מהמגלשות אנחנו ממשיכים לגרפנברג – 10 דקות מהבית (Wagrainis Grafenberg).
מדובר באזור שעשועים לילדים משולב בנוף במעלה ההר.
הרכבל (חינם בכרטיס) עולה לאיטו הרבה הרבה זמן. הנוף יפה אבל לא שונה מזה שנשקף מחצר הבית.
למעלה יש מתקני שעשועים לילדים קטנים.
הג'ינג'וני שלי מצליח לאחר 5 דקות ליפול מהרפסודה למים, כולו קפוא. ולמעלה די קר. התוכניות להגיע למסעדה נמוגות. הוא קופא ורוצה למטה.
ואנחנו יורדים חזרה.
הציון למקום הזה – ככה ככה; נחמד אבל לא יותר מזה. אם יש לכם זמן מוגבל בזלצבורג לנד או ילדים גדולים מגיל 6-5, לדעתי יש מקומות שווים יותר.
מצאתי רק תמונה אחת משם.
אחרי שחוזרים לאוטו אני מציעה לילדים מרחצאות. יש את מרחצאות Therme Amadé דקות משם, גם הן חינם בכרטיס זלצבורג לנד.
נסענו לשם. אני נשארתי לבושה עם ספר טוב. הם נהנו בטירוף מהמגלשה. שעתיים של אושר מוחלט. המקום שווה ביותר ויתרונו הוא קרבתו הגדולה לפלאכאו ולוואגריין (למי שגר שם).
משם אני רוצה לטייל, הם רוצים קניות.
נחשו מי ניצח.
כאילו דה.
הגשם שהחל לרדת פתאום כשיצאנו משם (זרזיף שירד מעט מאוד זמן) עזר להכריע את הכף לטובתם, ואנחנו נוסעים לקניון אירופה ליד זלצבורג.
פותחים בפיצה ושתייה.
וממשיכים ל-C&A: ערמת בגדים עבורה, פליימוביל ענקי עבורו (כזה שלא נכנס לשום מזוודה והיה צריך לפרק לחלקים ולקפל את הקרטון, אבל מה זה משנה – הילד מאושר. ועוד לא נדבר על השעתיים שביליתי על השטיח בשבת הזאת כדי לעזור לו להרכיב).
נאמנים להחלטתנו, ב-18:00 אנחנו בבית. ארוחת ערב רגועה, הרבה שעות מחשב ושיחה נינוחה עם מבוגרים (הישראלים מהדירה ממול).
אנחנו קמים סוף סוף ליום מעונן. גשם לא יורד, אבל יש איום שזה ישתנה במהלך היום.
מזל, כבר חשבתי שלא יהיה לי יום למכרה המלח.
היו ברשת אינסוף הפחדות על התורים שם בימי גשם, ואנחנו חוזרים לנוהל ריצת בוקר (שהוא מאוד טבעי לי) וב-8:00 יוצאים לדרך.
ב-9:00 אנחנו מצטרפים לסיור הראשון.
מתלבשים בבגדים – הדוחים.
אין סרבלים אלא מכנסיים וחולצות גדולים, מסורבלים, לא נוחים ומלוכלכים.
אני לא איסטניסטית – ממש לא. אבל זה די מגעיל.
מילא, עוברים הלאה.
עולים על הרכבת שמורידה למכרה. בעצם מדובר על פס שיושבים עליו בישיבת "חמור" והוא יורד למכרה יחסית מהר. מאוד מהנה גם לגדולים ובטח לקטנים.
למטה יש סרטים והסברים בשלל שפות (לא בעברית… אני מתרגמת).
המגלשות הן כמובן פסגת האירוע. זו באורך 28 מטר נחמדה ומהירה אבל נסבלת. השנייה, באורך 48 מטר, מביאה אותנו לכזאת מהירות שנשמתי נעתקה.
הדור הצעיר, לעומת זאת, מאושר עד הגג. ג'ינג'וני אפילו רוצה לעבוד שם (בהדרכה, לא בכרייה).
השיט בהמשך חביב, וגופת הכורה בסלע… פחות.
אחרי שעה+ אנחנו חזרה ברכבת ולמעלה.
אני נהניתי בהחלט. הילדים נהנו מאוד מאוד.
אם אתם עם ילדים – לא להחמיץ. גם בלי, זה מקום מהנה.
לצערי אין לי בנמצא תמונות מהמכרה (אולי היה אסור להכניס מצלמה… אני לא באמת זוכרת).
כשיוצאים החוצה הכל עדיין אפור.
מנסים את המגלשות הסמוכות בבאד-דורנברג (2 דקות נסיעה משם; יוצאים מהחניון לכביש ימינה, ממשיכים למעלה ומגיעים). הן סגורות בגלל מזג האוויר.
אני יורדת מהרעיון לנסוע לאגם המלכים, מזג האוויר לא מתאים.
מחליטה לחתוך לכיוון זלצבורג.
תחילה ארמון הלבורן. אנחנו מגיעים אליו ב-12:00 והגשם איתנו.
בארמון יש סיור שמשולבים בו שפריצים של מים מכל פינה על המשתתפים.
לי היה יכול להיות יותר כיף בלי גשם; לילדים הוא לא הפריע. הם נהנו כמו שכל הילדים נהנים במקום הזה – נרטבו באושר, ניחשו מהיכן יבוא השפריץ הבא. כיף גדול.
לדעתי בלי ילדים בהחלט אפשר לוותר – אלא אם אתם שם ביום מאוד חם.
אחרי שמתייבשים ממשיכים לעיר העתיקה (הגשם נפרד מאיתנו וכבר לא יחזור הרבה זמן). חונים בחניון הסמוך אליה ומשוטטים בה שעתיים. קונים קצת מזכרות (כולל 4 ביצים מרוקנות ומצוירות שהגיעו שלמות לארץ – על זה מגיע לי צל"ש), עולים למצודה, אוכלים נקניקיות… ומיצינו.
סיכמנו פה אחד שפרייבורג נחמדה יותר.
ב-18:00 חוזרים לצימר. מתאימה לנו השעה הזאת.
לא צילמתי הרבה, אבל הנה זלצבורג מלמעלה.
יום האחרון בזלצבורג לנד.
בחוץ זורחת השמש (אלא מה) וחם.
נוסעים לאגם המלכים.
כמובן שמגיעים מוקדם וצ'יק צ'ק עולים לספינה.
ההפלגה ארוכה מדי והילדים משתעממים, למרות קוריוז החצוצרה היפהפה שמנגנים בה על הספינה.
גם אני ממצה את הנושא הרבה לפני ההגעה ליעד (בנוסף נתפס לי שריר בגב העליון ואני סובלת).
בתחנה האחרונה (SALET או משהו דומה) אנחנו יורדים והולכים ברגל לאגם הפנימי Obersee (אני מקווה שאני לא טועה בשם).
הדרך קלה וקצרה ויפהפייה.
האגם מהמם, מהיפים שראיתי. ממש מבאס שאני לא יכולה להקיף אותו כפי שהמליץ גיל (הרגל והיום גם הגב), אבל אנחנו מפיקניקים לידו, משחקים עם האבנים, נהנים מהקסם שבמקום (ואני נחה מספיק עד שהשריר הסורר משתחרר).
פה דווקא יש שפע תמונות כי המקום מהמם (מהאגם והמסלול הקצר מאגם המלכים ועד אליו).
כשמיצינו את שלוות האגם חזרנו בהפלגה ארוכה ונסענו שוב למגלשות בבאד-דורנברג, כי איך אפשר יום בלי מגלשות? זה נגד החוק באוסטריה, לא?
הפעם הן פתוחות. התור למטה קצרצר. נותנים לנו לעלות שלושתנו על הרכבל הזוגי והופ – אנחנו למעלה. שם מגלים את התור האמיתי.
מחכים שעה שלמה בתור מבאס.
למרבה האושר (של הילד ושל האמא) נותנים לג'ינג'וני לגלוש לבד. המגלשה ארוכה מאוד בתוך היער. שווה ביותר.
במדד המגלשות באזור זלצבורג היא לוקחת את המקום הראשון, אחריה המגלשות בפלאכאו (שבהן ביקרנו פעמיים) וזאת באבנטאו במקום האחרון.
אנחנו יוצאים בשעה 16:00 מאתר המגלשות בבאד-דורנברג. מוקדם מדי לחזור, ואני מחליטה לעצור בדרך הביתה במפלי גולינג.
מבחינתנו – הפתעה נהדרת.
המפלים לא זכו להרבה המלצות כאן בפורום (מי אמר שזה כמו הזוויתן…) ולא היו בתוכנית המקורית שלי, ונתקלנו בפנינת טבע פראית, יפה ומהממת.
מאוד אהבנו את המקום, שלושתנו.
אחרי שהגענו לתחתית המפל היינו חייבים להמשיך למעלה, למרות הרגל.
טיפסנו כל הדרך עד לראש המפל ונהנינו מכל רגע. מומלץ בחום לא לפספס את האתר (והוא לא תחליפי לקרימל, משהו אחר לגמרי).
משם הדרך לצימר קצרצרה. אורזים הכל (זאת אומרת – אני אורזת), מחר נוסעים לטירול.
