אוסטריה שלנו - גל חום ומי בכלל אמר שיורד גשם בקייץ
הבלוג הועבר מלמטייל ויש בו 2 חלקים
מזמן לא היה לנו חמסין. באמת. אפשר לחשוב שאנחנו באוסטריה.
אז שוב חמסין צפוי ושוב שמיים כחולים-כחולים.
ואנחנו על סף יום שיא בהספקים.
ב-8:00 (עם אוטו עמוס בתיקים ומזוודות) אנחנו בפתח של קניון ליכטנשטיין. זה ממש כדי לעשות V, אבל הייתי חייבת.
נכנסים פנימה, אין נפש חיה, אנחנו לגמרי לבד.
יש משהו קריפי בלטייל שם לבד. קשה לי לדמיין את המקום הנטוש הזה עמוס אדם.
הילדים לא מבינים למה אנחנו שם. הוא לא מוצא עניין והיא פוחדת (אומרת שהיא פוחדת שהגשרים ייפלו, אבל לדעתי המקום הריק מפחיד אותה).
אני, לעומת זאת, לא יכולה להפסיק לגמוע את היופי הזה.
"עוד קצת," אני מפצירה בהם, "עוד סיבוב, עוד עיקול." ככה הגענו עד הסוף. כמה שיפה שם. מהמם.
אני נפרדת בצער מהמקום, ודי ברור לי שעוד קניונים כבר לא יהיו בטיול הזה לאור הווטו של הדור הצעיר.
משם המשכנו למפלי קרימל.
התוכנית המקורית הייתה לעלות בהסעה עד לראש המפלים ולרדת את כל הדרך ברגל, אבל כאבי הברך לא באמת איפשרו זאת.
אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לא לוותר על המפלים ולהמר על הירידה מהתחנה הראשונה של המוניות.
אמרו לי שלוקח חצי שעה – לקח שעה וחצי, אבל הלכתי מאוד לאט.
גם למצוא את המונית שלקחה אותנו למעלה לא היה פשוט.
השביל סלול, רחב ופשוט. כולו בירידה חדה (או בעלייה חדה לאמיצים).
היה מקסים. אחד משיאי הטיול בעיני כולנו.
המקום מהמם. ממליצה בחום לא לוותר עליו.
כל פינה יפה יותר מקודמתה, והקשתות פשוט מדהימות.
מקרימל נוסעים לבית ההפוך.
אני הייתי מוותרת, אבל עשיתי את הטעות וסיפרתי לילדים עליו ולא הייתה דרך להתחמק.
אחרי שעת נסיעה אנחנו מגיעים אליו. יוצאים החוצה ונחנקים מחום. החמסין שלא הרגשנו בו עד כה מכה בנו.
הכניסה לא זולה בכלל (נדמה לי 17 אירו לשלושתנו) ואנחנו בפנים.
הילדים מתלהבים, אני חוטפת סחרחורת איומה.
עושים כמה תמונות עד שאני לא יכולה יותר ונמלטת החוצה.
הם חוזרים פנימה עם המצלמה ונהנים לצלם עוד ועוד.
האמת שהתמונות מגניבות ממש.
אחרי חצי שעה נמאס (ישששש), אפשר להמשיך הלאה.
מהבית ההפוך אנחנו ממשיכים לטירול.
נסיעה של שעה פלוס-מינוס. הרי הטירול האימתניים מתנשאים מכל עבר. אכן יפה כאן מאוד. ה-GPS מוביל אותנו לעמק פיצטל ל-Wenns, ואז מתחילים לטפס על ההר.
אנחנו מטפסים ומטפסים במה שנראה אין סוף (זה לא באמת היה כל כך הרבה) ומגיעים בסופו של דבר לגן עדן – שגם עונה לשם Marteshof.
הבית חדש ומקסים, על ראש ההר, עמק פיצטל כולו פרוס מתחת למרפסת.
טניה, חברתו של הבן של בעלי הבית שמטפלת בדירות (ודוברת אנגלית סבירה+), מקבלת את פנינו במאור פנים. היא מקסימה ומלבבת (בדיוק ההפך מהחמוצה בפלאכאו).
הדירה חדשה לגמרי, יפהפייה ומצוידת ברמות שקשה להאמין. אפילו הבית שלי לא מצויד ברמה גבוהה כזאת (והוא מצויד היטב). בחדר האמבטיה כמות מגבות למשפחה מרובת ילדים לחודש, מגבות אמיתיות ומפנקות. ארון אמבטיה גדול, סל כביסה. אשכרה כמו בבית.
במטבח מבחר כלים אינסופי, מקרר גדול עם מקפיא (אצל רנטה לא היה מקפיא), בארון מבחר של שקיות זבל ב-5 גדלים שונים, על הקיר מתקן לנייר נצמד + נייר כסף + נייר אפייה, ואלה רק דוגמאות לציוד המגוון והלא שגרתי בדירה.
הבית היה עמוס בצעצועים לילדים, דפי ציור וצבעים וכדומה, כולל צעצועים שטניה (שהיא גננת) עושה לבד ונתנה לילדיי במתנה.
בחווה יש הרבה חיות – ברווזים, ארנבים וכו'. בראש עומדות שתי סוסות פוני שהילדים זוכים להאכיל, ובסופו של דבר גם לרכוב עליהן בטיול ארוך-ארוך (שלקחו אותם בעלי הבית המבוגרים, המקסימים לא פחות מחברתו של בנם, בזמן שאני קראתי לי בגינה).
בחצר יש כמובן משחקים וטרמפולינה כמו בכל בית אוסטרי.
אבל הנוף… אין כמו הנוף. כל פעם במשך ששת הלילות שלנו שם, כשיצאתי למרפסת מיד התחיל לי שיר בלב. אין מילים לתאר כמה יפה זה היה. כמה כיף היה לשבת ערב-ערב במקום המהמם הזה עם ספר בשלווה אינסופית.
ממליצה על המקום הכי בחום שאפשר.
הנה הלינק אליו
(וגם הגינות רבה הייתה שם. בזמנו ביקשו ממני מקדמה של 114 אירו. מה שהגיע לידיהם היה רק 94, אחרי שהשאר נגזל על ידי בנקים מתווכים בדרך. הכינו אותי כאן שהם ידרשו ממני להשלים את הסכום כולו. בפועל טניה הייתה כולה התנצלויות שלא ידעה כמה הרבה זה יעלה, הבטיחה שלא תבקש יותר מקדמות מישראלים בהעברה בנקאית והכירה לי תודה רבה שהצעתי לחלק את הסכום שנעלם בהעברה חצי-חצי בינינו).
וזה מה שראיתי כל בוקר מהמרפסת:
אנחנו קמים ליום… נכון, שמשי וחםםםם.
יום מעולה לטפס להרים, בעמק אוטץ (Oetz).
את הבוקר פותחים במגלשות ב-IMST (קרוב מאוד לבית). כבר יום שלם שלא גלשנו, אי אפשר ככה. אנחנו עולים ברכבל כבר ב-9:15, וב-10:00 הראשונים לגלוש למטה (ככה בטוח שלא נתקעים על המסילה אחרי צבים).
המגלשה שווה ביותר – ארוכה, מהירה וכיפית. הילדונת גולשת לבד, אני עם הג'ינג'ון.
יש חילוקי דעות רציניים בינינו על מהירות הגלישה; אני נהנית ממהירות ממוצעת+, והוא רק צועק עליי "יותר מהר, יותר מהר".
מחר אאלץ להגביר מהירות כי הוא מאוד לא מרוצה ממני (ולגלוש עם אחותו לא מרשים לו. לכל אתר חוקים משלו). המגלשה עולה במיידי למקום הראשון במדד מגלשות ההרים (ותישאר שם).
משם אנחנו מתחילים לנסוע בעמק אוטץ, מגיעים לסולדן (Sölden), עיירת סקי חמודה, קלאסית במראה.
בעיירה יש מספר רכבלים. פונים לרכבל המרכזי על פי ההמלצות, קונים כרטיסים ועולים למעלה.
הרכבל הוא מסוג של קרונות קטנים (4 נוסעים) שנוסעים כל הזמן ואתה פשוט קופץ עליהם. אין תור ואנחנו נכנסים צ'יק-צ'ק.
העמק למטה הולך וקטן, ההרים מופיעים והנוף מהמם.
למעלה אנחנו מסיירים וגומעים מהנוף (עוד אין מסעדה, רק אתר בנייה). עד שממצים, יורדים ברכבל לתחנת ביניים ועוצרים שם להשתעשע במתקני השעשועים ולקנות משהו קר לשתות (חםםםםם).
מסולדן אנחנו ממשיכים לוונט.
ה-GPS (המובנה של הרכב) מרים דגל לבן. נגמרה לו המפה.
אני מגייסת את IGO על האייפון, והוא שמע על Vent ואנחנו נוסעים לשם.
הקטע הזה של הדרך מהמם, יפה יותר מכל העמק. המים נשפכים מההרים באינסוף מפלים, מרהיב.
ב-Vent אנחנו ממשיכים בכביש צר לרופן – על פי ההסברים המפורטים שניתנו לי בפורום.
חונים ליד המסעדה ויוצאים לטיול רגלי. הנוף ירוק, מלא מים ויפהפה.
חוצים את הגשר התלוי מעל הנהר והולכים כשעה וחצי ברגל בתוך עולם ירוק ומלא מים, וגם סוסי פוני ששימחו את לב הדור הצעיר.
אנחנו חוזרים מהמסלול הרוגים מהחום ומורעבים.
במסעדה היחידה ברופן אין מקום בצל. לשבת בשמש זו לא אופציה.
חוזרים ל-Vent ויושבים במסעדה הראשונה בנמצא.
שום דבר לא טעים (אולי חוץ מהפיצה), אבל אפשר לנוח.
משם אנחנו חוזרים הביתה. בדרך עוצרים ב-IMST לחפש חנות צעצועים. מתלבטים הרבה מעל קופסת Playmobil ובסוף לא קונים כלום.
חזרה לגן עדן.
הילדים משתעשעים בחצר.
אני עם ספר מול הנוף.
בחיי שהכי יפה שם מכל מקום אחר שבו היינו.
היום השני בטירול מתחיל בשעשועי ילדים נרחבים.
פארק Fiss, עוד פארק שמשלב טבע מפעים עם אטרקציות לילדים.
אני מגלה בצער את המשמעות של הנסיעות בטירול – רק 40 ק"מ מרחק, ונסיעה ארוכה, איטית, מפותלת ומייגעת. מאוד מאוד קשה.
אנחנו מאתרים את העיירה Fiss די בקלות, את הפארק קשה יותר לאתר.
שימו לב שמול מרכז המידע הגדול בכניסה ל-Fiss ישנה פנייה ימינה שאותה יש לקחת (לא ממש ממול אלא לפני), ואז פשוט מתפתלים עם הכביש, נכנסים לתוך העיירה ובסופו של דבר, בתקווה, תגיעו להר ולרכבל (יש שם רשת רכבלים, הכחול לוקח ל-Fiss ושם יש גם שילוט).
אנחנו קונים כרטיס משולב לרכבל ומגלשה ועולים למעלה.
למעלה – נחשו נכון!!! חם אש.
השמש יוקדת ואין טיפת צל.
הנוף יפה אבל כבר ראיתי כמוהו (מתרגלים מהר ליופי הזה).
הילדים משתעשעים בשמחה עם אבובים בשלג ועל המשטח דמוי דשא, קופצים מהמגדל, ואני מתחבאת מהשמש בפינה קטנה שבה יש צל צילו של צל.
הכול עולה כסף למעלה, גם השעשועים שאינם האטרקציות המרכזיות כמו האבובים והמגדל, מלבד אומגה, שעשועי מים וארגז חול שהם בחינם.
כשמגיעים לוקחים מספר לגלישה למטה במגלשת הרים.
דוחים שוב ושוב את מועד הגלישה אם רוצים על ידי לקיחת מספר חדש (אנחנו בהחלט רצינו).
בינתיים אני הולכת בעקבות ההמלצה לקנות מרל קנודל, שהן כופתאות מבושלות ממולאות משמש עם פירורים לא ברורים מתוקים עליהן ברוטב וניל.
זה היה יאמי אמיתי, הדבר הכי טעים שאכלתי באוסטריה.
כשממצים אנחנו יורדים במגלשה, זו שאמרו עליה שאף אחד לא מתעכב בה.
אז זהו – שדווקא כן מתעכבים.
איזה אידיוט שמפחד ממגלשות הרים (אז למה אתה גולש?) ממש עוצר ויוצר פקק תנועה על המגלשה. ממש עומדים בפקק שוב ושוב. לשמחתי אין תאונות כמו שקראתי במקרים כאלה.
למרות הפקקים, הילדים מאושרים מהקטע של האפקטים, המנהרות והעשן.
אני פחות נהניתי מהמגלשה הזאת.
IMST לטעמי לוקחת.
מ-Fiss אנחנו ממשיכים למעבר ההרים Kaunertal.
הרבה שירי הלל נקשרו לו בפורום, כולל העדפתו על פני זה של הגרוסגלוקנר.
אנחנו מצאנו אותו פחות מלהיב.
אולי בשל העובדה שהשמש הסתתרה מאחורי העננים והכול היה קודר ופחות כחול, ותרמו לכך גם העובדה שהיינו מאוד עייפים מהחום ומהיום הארוך.
אז נסענו לאורכו, עצרנו בכל מקום יפה, שזפנו את העיניים, עשינו מסלולונים קצרים וצילמנו.
היה שם מהכול: הרי ענק, קרחון, אגמים, סכר, מפלים ואפילו שלג.
הוא היה יפה, אין ספק, אבל ממש לא התקרב אפילו לנופי הגרוסגלוקנר לטעמי.
טוב, בכל זאת יש משם המון תמונות יפות, אז תיהנו.
סיימנו את המסלול גמורים לחלוטין.
זחלנו חזרה לצימר, כשברור שמחר צריך שינוי כי הנסיעות הללו בהרי הטירול המפותלים גומרות אותנו.
כשאנחנו מגיעים הביתה מתחילה סערת ברקים.
נהיה קצת קריר יותר.
יששש!
במעלה ההר ב-Wenns הסערה מהממת ביופייה.
יורד גשם, אני יושבת במרפסת (המקורה) ונהנית מהנוף המדהים.
מי שאמר שלינה טובה עושה את הטיול, בטח התכוון לדירה הזאת שלא מפסיקה לגרום לי אושר כל יום מחדש.
מחר הולך להיות יום שונה, די לנופים (לפחות ליום אחד).
הגענו ליום ראשון, הראשון באוגוסט, שבו בכל שנה מתקיים פסטיבל הפרחים בעיירה זיפלד (Seefeld).
התכוונתי לפני כן לטייל באיזשהו קניון (יש המון באזור), אבל כאמור יש וטו.
במקום זה אנחנו נוסעים לפארק השעשועים של לאוטש (Leutasch), שחשבתי שבכלל לא יעניין את ילדיי – וטעיתי.
היה קשה מאוד למצוא את המקום, ה-GPS התבלבל, השם היה שונה, אבל הסתדרנו בסוף (במזל).
המקום התגלה כתאומו הטירולי של פארק ה"כול ביורו" מהגרוסגלוקנר, וגם שם נהנו עד בלי גבול.
תוספת מיוחדת הייתה מגלשת ההרים מהסוג הישן (מזחלת לא מחוברת על מסילה). עולים ברכבל ויורדים במזחלת (די יקר, 20 אירו לשלושתנו). אני אהבתי מאוד וגם הג'ינג'וני. הילדה כל כך פחדה מהאזהרות שאסור לנסוע מהר מדי כדי לא לעוף מהמסילה, ולכן פחות נהנתה.
ב-12:00 אנחנו נוסעים לזיפלד, 5 דקות משם. מוצאים חניה בחניון קרוב למרכז.
6 אירו כניסה עבורי (הילדים בחינם), ויש לנו שעה וחצי לשרוף עד הפסטיבל, ובחוץ הכול רותח ושמשי.
אנחנו נכנסים למסעדה בפאתי האזור ואוכלים ארוחת צהריים לא רעה אבל מאוד יקרה.
באזור 14:00 אנחנו יוצאים החוצה ומגלים שהשמש נעלמה. תופסים מקום טוב לראות.
ב-14:00 מתחיל הפסטיבל וגם הגשם.
לכל אורך התהלוכה ירד גשם, אבל הוא היה חלש ואפשר היה ליהנות. הגשם נפסק בדיוק כשהתהלוכה הסתיימה.
עדיין היה מקסים וגיוון נהדר לימים הקודמים: מוצגי פרחים מיוחדים ויפהפיים על טרקטורים, עגלות ומגוון כלי רכב.
הילדים התמוגגו משלל הסוכריות שהושלכו (חזרתי הביתה עם תיק מלא סוכריות).
אני נותנת לתמונות לדבר.
אין דבר יותר מתאים מלקנח את היום הזה באקווה דום – המרחצאות המפוארים של עמק אטץ.
בבוקר גיליתי שהכניסה יקרה יותר בשבת-ראשון (וגם ככה היא לא זולה במיוחד), אבל אני מחליטה לפרגן לעצמנו, ואחרי פסטיבל הפרחים אנחנו נוסעים לאקווה דום.
ומצטרפים לאלה שנהנו מאוד מהמקום.
מקסים, שונה, נקי, אסתטי ומלא אטרקציות.
הילדים אהבו מאוד את המגלשה (שהתורים בה היו מתונים מאוד).
עברנו בחוץ בין הבריכות, נסחפנו שוב ושוב בבריכת הזרמים השווה, עד שהגענו לבריכת המלח.
תשמעו, לצוף שם במים החמים ולהקשיב למוזיקה היה עונג אמיתי.
את הילדים "ניפנפתי" לבריכת הזרמים הצמודה (והלא עמוקה), ואני נשארתי לי לבדי חצי שעה לצוף בנחת בשלווה אינסופית.
מומלץ בחום.
משם הביתה ושוב נופלים למיטה. הכוונות ליום רגוע הצליחו חלקית ביותר.
הגענו לארבעת הימים האחרונים של הטיול. התחושה היא שאנחנו ממש ממש בסוף. יש כבר קצת רוויה מהטיולים (אצל הילדים, וגם אני עייפה; לא קל לנהוג כל כך הרבה, לטייל ולתפעל שני ילדים).
אנחנו קמים בבוקר ונוסעים לעמק אטץ (Oetz) למפלי שטוביין. הבוקר מתחיל בצורה פחות מוצלחת: אחרי שהחלטנו להגיע לבית הארחה במעלה המפלים ולרדת קצת ברגל, אנחנו לא מצליחים למצוא אותו. אנחנו מגיעים לתצפית, ואחר כך נוסעים עד נידרתאי (Niederthai) הקסומה. גם שם ה-GPS מוביל אותנו בדרך צרה שמגיעה לשום מקום.
אני לא מוצאת את המסלול שקראתי עליו, אז אנחנו קצת משוטטים. ועדיין, יפה שם ממש – ירוק, ירוק, ירוק, כמו גלויה 🖼️.
בעזרת ה-IGO מוצאים את בית ההארחה ומתחילים ללכת למפלים.
הקטן שלי מתמרד, מוחה ובוכה – נמאס לו.
אני מתעקשת, אבל אבוי… בשביל פניתי ימינה למעלה (במקום שמאלה למטה). אנחנו הולכים כ-25 דקות בטיפוס תלול, בחום נוראי, עד שאני מבינה שלא נגיע לשום מקום. מחליטים לחזור, ואז מתגלה הפנייה הנכונה (השלט היה מטעה) ואני מתעקשת ללכת.
אנחנו מגיעים לראש המפל, ואז מתברר שהדרך לרמפות הנמוכות יותר משם בוטלה ונחסמה.
בקיצור, בוקר של התברברויות… אבל בכל זאת, קבלו כמה תמונות מהמפלים. 📸
סיימנו את המסלולים להיום, ועכשיו לפארק החבלים בפיצטל בפעם הראשונה. זה היה ה"שוס" של הטיול, ממש כך. 
את רעיון פארק החבלים הכרתי בשנה שעברה כשנסענו ליער השחור; אז פסלתי את הרעיון על הסף – הם היו קטנים ולי יש פחד גבהים. לא יודעת למה השנה החלטתי לנסות (כי הם עדיין קטנים, במיוחד תומר, ולי עדיין יש פחד גבהים). שאלתי בפורום וקיבלתי קישור לפארק החבלים X-TREE, שיש בו גם מסלולים קלים ושנראה אז קרוב להפליא לצימר שלנו.
אחרי כמה ימים בטירול הבנתי שמה שקרוב מאוד בקילומטרים, רחוק מאוד בנסיעה ארוכה ומפותלת, והרעיון לחזור לאזור Fiss ממש לא קסם לי. אז "הימרתי" בגדול: מצאתי פארק חבלים במרחק רבע שעה מהבית (רבע שעה באמת!), כזה שאף אחד לא שמע עליו או המליץ עליו, ונסענו.
ההימור הצליח בענק. הגענו למקום, הצוות היה מקסים והדריך אותנו, ועלינו למסלול הראשוני. הילדים הוקסמו, ומצב הרוח המדוכדך מהבוקר התחלף באושר גדול. עשינו את המסלול הראשוני ואני פרשתי בשיא (יש גבול…). הם המשיכו למסלול הבא. הג'ינג'וני נתקע בשלב מסוים ופחד להמשיך; הזעקנו את הבחורה שעובדת שם, והיא עלתה, עודדה אותו ועזרה לו להמשיך הלאה. מכאן גם הוא התאושש והם המשיכו לעוד שני מסלולים יחד.
את שני המסלולים הקשים הותרנו לימים שבהם הם יהיו גדולים יותר. שהינו שם כמעט ארבע שעות כשהם עולים שוב ושוב, מאושרים עד אין קץ. ואני? אני נהניתי מאושרם, וצילמתי וצילמתי. 
פארק החבלים עומד במקום הראשון במדד הילדים בטיול, וגם אצלי הוא במקום גבוה.
אנחנו ביום האחרון בטירול.
כאמור, ביטלנו כל רעיון לנסוע רחוק ואנחנו רוצים ליהנות קרוב לבית.
כבר יומיים לא גלשנו בשום דבר, זה מצב שחייבים לתקן.
אז חוזרים ל-IMST (המגלשות במרחק רבע שעה נסיעה מהבית ובדרך לעמק אץ).
שוב אנחנו ראשונים (אלא מה?). הילדונת פותחת את הגלישה הראשונה ב-10:00 וג'ינג'וני ואני דוהרים אחריה. הבטחתי לו שאסע כמה שיותר מהר, וקיימתי. דהרנו מטה במהירות שיא.
משם נוסעים לאגם פיבורג (Piburger See).
האמת היא שלא הבנתי למה כולם בפורום נוסעים לשם.
מדובר במעין כינרת קטנה, מקום רחצה לאוסטרים.
יש אגמים יפים ממנו בהרבה. לא שמכוער שם, רק שיחסית לכל מה שראינו, יש מקומות ששווים בהרבה.
אנחנו חונים והולכים לשלם. מתברר שהמכונה מקבלת רק מטבעות ואין לי.
נאלצים לחזור לעיירה אץ (5 דקות נסיעה) ולפרוט, ושוב חוזרים לאגם.
הליכה קצרצרה ואנחנו באגם (זכורים היו לי תיאורים על הליכה קסומה… כנראה התבלבלתי עם מקום אחר, סתם שביל בשמש).
הילדים לובשים בגדי ים ומתחילים לשכשך.
אני זוכרת את הסיפורים על מטיילים שכמעט קפאו שם באגם, ויותר סקפטית.
מכניסה למים את קצה הזרת.
והפלא ופלא – לא כל כך קר.
אז גם אני מחליפה לבגד ים ומתחילה להיכנס.
בעצם זה לא כל כך חם, אבל הזויתן ביוני היה קר יותר ונכנסתי.
בסופו של דבר כולי במים, שוחה ונהנית עד בלי די.
איזה כיף. היה שווה שווה לבוא לכאן רק בשביל השחייה.
והנה יש לי ברקורד שחייה באגם אוסטרי.
אבל האמת היא שאם זה לא יום חם במיוחד והכוונה אינה לשחות, וותרו עליו וחפשו מקומות אחרים יפים יותר.
אחר כך אנחנו עוד סובבים את האגם (סתמי) כדי להתייבש ולהתחמם.
וממשיכים לרכבל קוטאי (Kühtai).
ה-GPS מברבר אותנו ומכריז שהגענו באמצע האוטוסטרדה, אבל האפליקציה המתחרה מצליחה להביא אותנו למקום הנכון.
אני פריקית של רכבלי כיסאות.
וזה אחד ארוך ויפה במיוחד, והילדים מספיק קטנים כך ששלושתנו נכנסים למושב אחד.
עלינו, נהנינו מהנוף, סיירנו למעלה בין הסוסים ושני אגמי ההרים היפים.
חזרנו בטיפוס מטורף.
היה שם Hut שממש פיתה אותי, אבל היה כבר 16:00 והרכבל האחרון ירד ב-16:30, אז נאלצתי לוותר.
יופי של פרידה מנופי הטירול.
אנחנו יורדים, הילדים רעבים והבחירה בין עוד אגם למסעדה נופלת על מסעדה.
נופלת תרתי משמע, כי נסענו לאוץ, בחרנו במסעדה איטלקית ונפלנו. היה ממש לא מוצלח.
חוזרים מוקדם, צריך לארוז, מחר נוסעים צפונה.
לגולנד, אנחנו בדרך!
התוכנית המקורית הייתה לנסוע ביום לפני האחרון בנחת למינכן ולטייל בדרך (או לערוך קניות), לבלות את הערב בפארק המים בארדינג ולישון שם, וביום האחרון לנסוע ללגולנד לכל היום ולחזור בערב לנתב"ג (טיסה ב-22:30).
התחזית טרפה לי את הקלפים; היום האחרון שלנו בגרמניה צפוי להיות יום גשם של ממש.
אני מחליפה בין הימים, ונכנסים לטירוף של לצאת בפיצטל בבוקר ולהגיע ללגולנד עם הפתיחה.
לא הצלחנו… תסמין היום הראשון (הכול נגדנו, כולל טעות בקופות שמחזיקה אותנו עוד שלושת רבעי שעה של עצבים מחוץ לפארק), ואנחנו נכנסים לפארק ב-12:00. אני פקעת עצבים.
התורים בקופות ארוכים מאוד ולוקחים אינסוף זמן. אם אתם נוסעים לשם – קנו כרטיס באינטרנט.
אני קונה להם כרטיס אקספרס בפנים במחיר המטורף של 20 יורו לילד כדי לקצר תורים ולאפשר להם ליהנות בזמן המוגבל שיש לנו שם (עוד צריכים להגיע למלון בארדינג בערב – שעה וחצי נסיעה).
לאט-לאט העצבים נרגעים. הפארק מקסים, הילדים נהנים מאוד, וכרטיס האקספרס מאפשר לנו לא לחכות כמעט בשום תור (מזמינים מקום, מגיעים בזמן שהוזמן ונכנסים פנימה – כיף). יש לא מעט מתקנים מפחידים שגורמים אושר לילדונת (כולל משהו מעופף שלא ראיתי בשום מקום) וגם מספיק מתקנים שווים לאחיה.
אוכל חביב. ברד נורא טעים (ונורא יקר). קנינו לגו.
יוצאים משם ב-18:30 מרוצים עד מאוד.
הילדים מעלים את לגולנד למקום השני בטיול (אחרי פארק החבלים).
אני שמחה שזה נגמר.
האם כדאי? נראה לי שכן, למרות שהמחירים גבוהים.
התורים למתקנים המפחידים יותר ארוכים – בין חצי שעה לשעה וחצי. קחו בחשבון.
הנסיעה למלון עוברת בקלות יחסית.
המלון סתם… הזמנתי בבוקינג, קיבלתי מה שהזמנתי, שום דבר ראוי לציון (אבל הי, יש מעלית לחדרים, מאוד נוח).
יש פיצרייה ליד המלון שפותרת לנו את נושא ארוחת הערב.
מחר חוזרים הביתה.
תמונות מלגולנד משום מה אין לי.
את היום האחרון אנחנו מבלים קודם כול בקניות.
נסענו לקניון Riem Arcaden, שענה על כל מה שרצינו: חניה קרובה, C&A, הרבה חנויות שוות וכלבו עם מחלקת צעצועים.
קונים בגדים לילדה ולי (יששש, גם אני הצלחתי להגניב משהו), עוד פליימוביל לקטן וערימת שוקולדים למתנות לחצי עולם.
משם אנחנו ממשיכים לפארק המים בארדינג.
תשמעו, המקום הזה לא פשוט.
המוני בטירוף.
לא בטיחותי בטירוף.
אף אחד לא מפקח על הכניסה למגלשות (כדי שלא 100 איש ייכנסו יחד – ולכן נכנסים כולם יחד). אף אחד לא בודק שמי שיוצא מהמגלשה וצולל במים גם יוצא מהם.
רוב המתרחצים הם בני נוער ומבוגרים צעירים.
במקום יש מיליון מגלשות, אין מושג מהיכן הן מתחילות והיכן הן מסתיימות; מאות אנשים זזים ממקום למקום.
כשאת שם עם בני 7 ו-10, זה בעיקר סיוט.
עשיתי איתם כל מגלשה שעלתה בדעתם שהם רוצים (ואני לא אוהבת מגלשות מים, עברתי את הגיל).
ראינו איפה הן מסתיימות, ובשלב זה, בכל פעם שהם עלו, סיכמנו לאיזו מגלשה הם הולכים ואני חיכיתי להם למטה לראות שהגיעו בשלום ויכלו לצאת מהמים.
זה לא היה כיף. בכלל לא…
בשלב בו גלשתי בעצמי, גלשתי כשיש עליי מתגלגלים ובועטים בי המוני בני נוער. ממש מסוכן.
כמובן שהילדים נהנו – מאוד (וזו נחמתי היחידה).
אבל אני ממש לא ממליצה, אלא אם יש לכם בני נוער (16 ומעלה) או שמתאים לכם להתגלש עם הילד במשך כל השהייה במקום. המקום הזה ממש מסוכן לקטנים.
טיסת אייר ברלין בחזרה לישראל עברה על שלושתנו בשינה עמוקה.
היה לנו טיול נהדר באוסטריה עם שילוב נהדר של נופים מרהיבים, אטרקציות למיניהן ומזג אוויר מעולה.
הטיול הזה הושלם, אבל ברור לי שלשם עוד אחזור. יותר מדי דברים לא הספקתי ולא עשיתי.
ועכשיו אפשר להתחיל לתכנן את הטיול הבא.
תודה שטיילתם איתנו באוסטריה היפה.